לחלק משיריה המוקדמים העניקה מאיה בז'רנו את השם "עיבוד נתונים", מונח שהיה נפוץ בעולם המחשבים של שנות השבעים, והשימוש בו סימן יומרה לכתוב שירה מסוג חדש – "מדעית", "מדוייקת", "ממוחשבת", אולי אפילו "בינארית". את היומרה הזאת קידם באותן שנים דוד אבידן, שב1974 – השנה שבה בז'רנו כתבה את עיבוד הנתונים הראשון שלה – פרסם את "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי", ספר שבו רוכזו שיחות שערך עם מחשב איי.בי.אם. אלא שהכינוי היה מתעתע: לא היה שום דבר ממוחשב בשיריה של בז'רנו. להפך – הפראות המיוחדת שלהם, הכאוטיות יוצאת הדופן, האנרגיה הגדולה, השופעת, המתנחשלת, היו שייכות כולן לעולם מוכר למדי: עולמו של היוצר הגאון, הרומנטיקן או המודרניסט, שבכוח מקוריותו החד פעמית, בכוח הוירטואוזיות שלו, בורא לא רק דרכי ביטוי חדשות אלא גם עולם חדש בתכלית.
וזה בדיוק מה שמאיה בז'רנו עשתה בעיבודי הנתונים שלה – בראה עולם חדש. היא אולי האחרונה שניסתה לעשות את זה בשירה הישראלית. למרבית המשוררות והמשוררים שהתחילו לכתוב אחריה כבר היו תקוות ושאיפות מסוג אחר, לכאורה צנועות יותר: לא לברוא עולם חדש אלא לדייק ולהעשיר את העולם הזה, לא להמציא קול חדש אלא להעניק חיים חדשים לקולות שנדחקו, הודחקו, הושתקו או סורסו. במילים אחרות: בז'רנו היא המודרניסטית הגדולה האחרונה של השירה הישראלית. לא שהאינסטינקט המודרניסטי נעלם, אבל הוא נדד לשוליים – לנשמות משורריות לא בלתי מעניינות אבל הרבה פחות אסרטיביות או וירטואוזיות. וכאשר הופיעו משוררים וירטואוזיים חדשים, כמו נעם פרתום, למשל, הם כבר ייצגו את את נטית הלב המעודכנת, הבתר-מודרניסטית: לא לברוא עולם אלטרנטיבי אלא להעיר לחיים את העולם הזה על כל כאביו המוכחשים וכמיהותיו החנוקות, רבדיו ומעמקיו.
ולכן החזרה ל"עיבודי הנתונים" של בז'רנו – שירי הפלא שחיברה בין 1974 ל1986, פורסמו במקורם בחמישה ספרים שונים וכונסו כעת בספר אחד – דומה לנסיעה לעולם ספרותי אחר, למרחב-זמן אחר, לכוכב אחר, אם כי צריך לזכור שזאת בעצם הייתה כוונתם המקורית והמוצהרת של השירים כבר אז, בשנות השבעים והשמונים. ב"עיבוד נתונים 0", עיבוד הנתונים האחרון והארוך ביותר, מכונה הכוכב הזה "כוכב הנפש": "ויהי ויהי ויהי/ במחצית במחצית דרכי/ אל כוכב הנפש/ רכובה על סיב אופטי הייתי/ קרן אור תדר קול קצרצר…" – אם כי האלוזיה לדנטה, ש"התופת" שלו מתחילה במילים המפורסמות "ויהי במחצית נתיב חיינו", מבהירה שמדובר לא רק בכוכב זר אלא גם בעולם רוחני מקביל, מעין עולם הבא, ואולי טור-טוהר פרטי שתפקידו להפוך גיהנום לגן עדן. במאמר מוסגר כדאי להעיר שעקרונותיה של טכניקת ההיטהרות הזאת, שבה הנתונים הגיהנומים מעובדים לגן עדן (או להפך), נחשפים ב"עיבוד נתונים 52", השיר היפה והמשמעותי ביותר שבז'רנו כתבה, הראוי לרשימה נפרדת.
במילים אחרות, עיבודי הנתונים של מאיה בז'ראנו נותרו רעננים וחידתיים כמו שהיו כאשר פורסמו לראשונה, והקריאה בהם עדיין דומה לנסיעה – בעצם: לטיסה – דרך נופי בראשית פראיים, בלתי מפוענחים, שיופים עוצר נשימה. משהו בתחביר הפיוטי שבז'רנו משתמשת בו בשירים האלה (וזה אולי המפתח להבנת הביטוי "עיבוד נתונים") מכשיל כמעט כל ניסיון להעניק לשירים פשר ברור, קבוע, נשמר בזיכרון הכל – המילים, התמונות, מצבי הרוח – חולף מול העיניים בקצב כל כך מהיר עד שנותרת רק התנועה עצמה, האנרגיה עצמה, ההתפוצצות הלשונית עצמה, והבלתי ייאמן קורה: העברית נשמעת כמו שפה זרה, כמעט חיזרית, ההרים רוקדים כאילים, והשיר הופך למין ריקוד, אולי כזה שמזכיר ציור פעולה של ג'קסון פולוק, כמו שאפשר להתרשם מהקטע הקצרצר מ"עיבוד נתונים 35" שמצורף לרשימה.
מאיה בז'רנו, עיבוד נתונים 0-1, כרמל
- לרשימה על "התעוררתי בליבו של אלכסון".
- לרשימה על "גרגרים".