ט. כרמי, כל השירים, מקום לשירה

פורסם בתאריך 12 בפברואר 2021 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

סוף-סוף, כ-27 שנים לאחר מותו, רואה אור מהדורת "כל השירים" של ט. כרמי, בשני כרכים עבים שמכילים קרוב לאלף עמודים. אפשר לשאול למה חלף זמן רב כל כך ממות המשורר ועד לכינוס שיריו, ויתכן שהתשובה קשורה לכך שכרמי היה "פרש בודד בשדה השירה העברית" כמו שמתאר אותו הסופר והמוזיקאי יובל יבנה, עורך שני הכרכים שגם הוסיף להם הקדמה מצויינת. מדבריו של יבנה נרמז שכרמי היה בודד עד כדי כך שבדורו שלו לא היה מי שייאבק למען זכרו, עד שקם לו דור חדש של אוהבים, כיבנה עצמו. נדמה לי שיש אמת בדימוי הפרש הבודד, אבל חשוב להעיר ששירתו של כרמי מעולם לא נדחקה לשוליים, לא בחייו ולא לאחר מותו, שכן לצד ההכרה בו כמתרגם מוכשר וכמחברו של "שמוליקיפוד" הנפלא (יחד עם רעיתו הראשונה, הציירת שושנה היימן), מעולם לא חסרו לו אוהבים גם בזכות שירתו המשוכללת, המעודנת-אפלה, שמשכה לבבות רבים במשחקי המסכות המסוגננים שלה, ושעליה אף זכה בפרסים רבים – מפרס שלונסקי וברנר ונוימן וקובנר עד פרס ביאליק.

הכרך הראשון כולל את שירתו המוקדמת של כרמי, משנות החמישים והשישים, שנכתבה בהשפעת שירתם של אלתרמן ורטוש. ברור שאפשר למצוא בכרך הזה גם לא מעט שירים טובים, לפעמים נפלאים ממש, ובכל זאת קשה שלא לחוש שברובם יש משהו מאולץ ומאומץ במקצת, אולי אפילו מעמיד פנים. כרמי היה תמיד רב-אומן של שירה, ושליטתו בטכניקות הכתיבה הוירטואוזיות של אלתרמן ורטוש היתה מושלמת, אבל דומה שסגנון הכתיבה המתלהם שלהם לא לגמרי התאים לאישיותו ולמקורות ההשראה שלו, שהיו יהודים-מסורתיים ואנגלוסקסיים. כרמי, שנולד ב1925 בניו יורק למשפחה דתית דוברת עברית, הגיע ארצה ב1947, הישר למלחמת השחרור, ואפשר להניח שהניסיון לכתוב בסגנון הנמלץ והכוחני שהיה מקובל על משוררי ארץ ישראל של הזמן ההוא שיקף בין השאר את מאמציו להשתלב ללא סייג בתרבות הארצישראלית. זה לא לגמרי עבד, כמובן.

הכרך השני הרבה יותר מעניין, בעיקר בזכות שינוי דרסטי שהתרחש בשירתו של כרמי סביב 1970: הוא נטש את  המקצבים האקסטטיים של רטוש ואלתרמן, ויתר על לשונם הנמלצת לטובת עברית הרבה יותר נגישה וצלולה, וגייס לטובתו נימה חדשה – קלה יותר, משועשעת לפעמים, כמעט אירונית. החיבה למחוות מלאכותיות ולהעמדות פנים לא נעלמה, אבל חדלה לבטא כמיהה להשתלבות מוחלטת במרחב ונעשתה הרבה יותר מודעת לעצמה, משחקית ונונשלנטית, כמו בתיאטרון טוב, וליתר דיוק: כמו במסורת הארוכה של שירת האהבה הגברית. ואולי לשם יש לכוון את דימוי הפרש הבודד שיבנה הדביק לכרמי – לדמות האביר של שלהי ימי הביניים ולמחוות האהבה הסבוכות והטווסיות שלו, שמתיימרות לגשר בין אהבה רוחנית, דתית במקורה, לאהבה לבשר ודם.

אלא שכרמי לא היה אביר ימי ביינמי אלא משורר ישראלי, ומשהו בפער בין הבטחותיה השמימיות של שירת האהבה לממשותה הארצית לא חדל ליסר אותו. שירתו מוקדשת לפער הזה – הן לכשלונו הגורלי של האוהב לקיים את הבטחותיו, והן לאלימות הכרוכה במאמציו להסוות את כישלונו. ומדובר בכישלון כל כך חרוץ, ובאלימות כל כך גלויה, עד שאין ברירה אלא להסתייג מהעמדה המקובלת הרואה בכרמי משורר אהבה. להפך: הרבה יותר מדוייק לראות בו משורר שהצטיין בכתיבת שירי אי-אהבה: כאלה שמזהים בכל התאהבות את הפרידה הצפויה, בכל כמיהה לקרבה את אימת הזרות, ובכל תשוקה את הטראומה שמגדירה אותה והאלימות שאליה היא מוליכה. ואולי בדיוק בכך ניכרת גדולתו כמשורר – בכשרונו להעמיד את אי-האהבה בלב שירתו בלי שהדבר יוודע אפילו לאוהביה המושבעים ביותר.

ט. כרמי, כל השירים, עורך: יובל יבנה, מקום לשירה, עמדה

יום שישי, 12 בפברואר, 2021 היכל התהילה

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים