במוסד ביאליק מתמחים בפרסום מבחרי שירים של משוררים ותיקים יחסית, בדרך כלל בעריכת דן מירון, והפעם המשוררת היא לאה איילון, שהתחילה לפרסם בראשית שנות השמונים. הבחירה באיילון מצויינת. מדובר במשוררת מקורית מאוד, שנותרה תמיד נאמנה לעצמה, לא ויתרה אפילו לרגע על האחרות המתריסה שלה, ולמרות זאת כתבה שירה מגוונת מאוד, שהשתנתה והתרחבה באפשרויותיה שוב ושוב לאורך השנים, עובדה שמעניקה למבחר עומק מיוחד. כשקוראים בספר בסבלנות ובסקרנות (שיריה של איילון הם לפעמים תובעניים במקצת(, ועוקבים אחרי הדרך הארוכה שהמשוררת עשתה בארבעת העשורים האחרונים, היופי והחוכמה שניצבים בבסיס שירתה הולכים ומתגלים במלוא ייחודם, כמו נופים של כוכב לכת זר המתגלים לאיטם מבעד לאטמוספרה דחוסה.
למרבה ההפתעה המפתח להבנת שירתה של איילון כמכלול מצוי דווקא בשיריה המוקדמים ביותר (אם כי יש צורך לקרוא חלקים גדולים מהמבחר כדי להבין איך להשתמש במפתח הזה). בשיר שפותח את המבחר, "שינוי", איילון כותבת: "אני בוכה מאוד מאוד./ החיים חייבים להיות טובים יותר/ כדי שיהיה בהם חפץ," ואילו בשיר שבא מיד אחריו, "וידוי, אתה הוא כל אשר לי", היא מבהירה: "אינני יכולה לעשות את החיים/ יותר טובים. יותר מאושרים./ סחלבים נשארים סחלבים./ שחור נשאר שחור" – ושם בדיוק, בתהום הפעורה בין "החיים חייבים להיות טובים יותר" ל"אינני יכולה לעשות את החיים יותר טובים", שירתה של איילון מגשימה את עצמה. היא כתובה תמיד מתוך תחושה חריפה של מחסור ומתוך כמיהה גדולה – או ליתר דיוק: רעב – לגשר על התהום הפעורה בחייה, למלא את המקום הריק והמשתוקק, ולסלול דרך לחיים טובים יותר, חיים של "אושר ושמחה", כשם אחד מספריה היפים ביותר: דרך שהיא הכרחית ובלתי אפשרית גם יחד.
השיר השני במבחר קרוי, כזכור, "וידוי, אתה הוא הכל אשר לי", ול"אתה" הזה יש חשיבות עצומה בשירת איילון, שכן הוא מי שמסמן את הדרך ההכרחית אך הבלתי אפשרית לאושר. זהו "אתה" מגוון מאוד בצורותיו. לפעמים הוא דומה לגיבור של קומדיה רומנטית: חתן שיגאל את המשוררת מבדידותה ויהיה אב לילדיה. לפעמים לגיבור של קלסיקה קולנועית מאמצע המאה שעברה: מין ג'יימס דין או מרלון ברנדו שיסחוף את המשוררת אל הלב האפל של הפנטזיה ההוליוודית. לפעמים לגיבור של ארוטיקה סדו-מזוכיסטית: גבר אלים שיגרור את המשוררת לחיי הפקרות וזימה. ולפעמים הוא זוכה לעיבוד תיאולוגי, ומזוהה עם אלוהי היהודים או עם אחד ממשיחיו. אך בכל מופעיו – הרומנטיים, המשפחתיים, הפופיים, הפרונוגרפיים או התיאולוגיים – שומר ה"אתה" הזה על על הריחוף המסתורי שלו בין מציאות מוחלטת לפנטזיה פרועה, כראוי למי שקיומו הכרחי ובלתי אפשרי גם יחד; בדיוק כמו אלוהים, שלאמונה בקיומו יש תוקף רק כאשר הוא מסתיר את פניו.
אלא שהדרמה הזאת, על המטאמורפוזות שמאפיינות אותה – מיאוש לאושר ובחזרה, ממיניות בוטה לאמונה זכה ובחזרה, וכך הלאה – לא היתה אפשרית, ולא היתה רבת ממדים ומפתיעה כל כך, אלמלא היתה מתגלה לנו מבעד לסגנון הכתיבה המיוחד כל כך של איילון, שגם הוא, כמו התכנים של שיריה, נע מקיצוניות לקיצוניות: מגודש מוחצן למינימליזם מופנם; מדיבור חשוף וישיר לכתיבה חידתית; משפת דימויי הפופ האמריקאית לעברית שורשית המחוברת למקורותיה היהודיים; ומנטייה לשירים ארוכים ומתפתלים, שאפיינה את רוב קובצי השירה שלה עד לאחרונה, לכתיבה מקוטעת, פרגמנטרית, המאפיינת את חטיבת השירים החדשים במבחר – זו שממנה לקוח גם השיר המצורף לרשימה.
לאה איילון, ניצוצות וחג שמח: מבחר שירים 1983-2017, מוסד ביאליק