ריטה קוגן, סוס בחצאית

לספרה השני של ריטה קוגן יש שם נהדר, "סוס בחצאית", שמעלה על הדעת את "ענן במכנסיים", הפואמה המפורסמת של ולדימיר מאיאקובסקי, ומעניין לחשוב אחר הזיקה והפער בין השמות – בין סוס לענן וחצאית למכנסיים, ובין המודרניזם הרוסי של ראשית המאה שעברה לשירה הישראלית בת זמננו. קוגן מספרת שמדובר בביטוי רוסי שסבתה היתה משתמשת בו כדי לתאר את נכדתה. במילים אחרות, הסוס בחצאית הוא המשוררת עצמה. אפשר לנחש את משמעותו: אישה, ואולי נערה, שלא נראית או מתנהגת כמו שמצפים מאישה להיראות ולהתנהג, אולי כי יש בה משהו מגושם, תקיף, פראי מדי, אלא שעם או בלי קשר למשמעותו ברוסית, הביטוי העברי, המתורגם, מצטיין בעושר יוצא דופן של מתחים פנימיים, לא רק בין גוף לבגד וחיה לאדם וזכר לנקבה, אלא גם בין עבר רוסי להווה ישראלי, ובין דמות מסורבלת, כמעט נלעגת, לצירוף לשוני שיש בו קלילות מפתיעה, קסם וחן.

וכאן בדיוק, במטאמורפוזה הזאת, שמתרגמת כאב וקושי לשירה שיש בה רצינות וחריפות אבל גם חן והומור, ניכר יופיה המיוחד של שירת קוגן. כמעט בכל שיריה חוזרים ומתגלים המתחים האלה, שבין התרסה לעידון, רצינות להומור, סוס לחצאית. והמתחים האלה מעניקים לשירים עומק, מין תחתית כפולה, כי מה שנראה במבט ראשון כשיר פשוט מתערער בקריאה נוספת, מתמלא בהדים וספקות, לפעמים ממש מתהפך, והשיר הפשוט-לכאורה מתגלה כשיר מפתיע במורכבותו. וגם זה חלק מהיופי המיוחד של השירים – הם לא מפגינים את חוכמתם, לא מנפנפים בה, אלא מתרגמים אותה לתהליך לשוני ורגשי ואינטלקטואלי, כלומר לשיר.

עיקרון התחתית הכפולה הוא לא רק פורמלי, כי הוא צומח במישרין מאחת מחוויות היסוד של קוגן – הגירתה מרוסיה לישראל ומרוסית לעברית. כשקוראים את שיריה נוצרת ההרגשה שמעמקים רוסיים אבודים למחצה נרמזים בהם מבעד לפני שטח ישראלים, תל אביביים, עבריים, אבל גם להפך, כי לעתים אלה הם דווקא מעמקיהן של העברית והחברה הישראלית שנרמזים אצלה מבעד לפני השטח הכמו-רוסיים. פירוש הדבר הוא שיש בשירת קוגן משחק מתמיד בין שתי המורשות, משחק שיש בו חופש, ותשוקה, ויצירתיות, ורצון עיקש לא להיתקע באף אחת מהן אלא לנוע בתהום הפעורה ביניהן. ואפשר לסמוך על קוגן שגם את התהום הזאת, המפחידה למדי, היא תדע להפוך למקום אינטימי ומלא חיים, כמו באחד משיריה היפים ביותר, "מוטוריקה עדינה", הכתוב במין דיאלקט עברי-רוסי – "מוטוריקה עדינה של שפה אבדה לי/ לפני ארבע ועשרים שנה" – ובו היא בין השאר מספרת, בסגנונה המיוחד, המאפק והמצניע, על תולדות העברית המיוחדת שלה: "העברית של עגנון,/ העברית של יומיום/ זרוֹת לי שתיהן/ זרוּת דם ומקום./ לא אבדיל ביניהן,/ אלהג בשתיהן/ על אף תמיהות המון."

תנועת הנדנדה בין העבר רוסי להווה הישראלי באה לידי ביטוי גם במוזיקליות של השירים. כמו משוררים עבריים רבים שצמחו מתוך הרוסית, גם קוגן מצטיינת בכתיבה בחרוז ומשקל, אבל בניגוד לאחרים היא לא משתמשת בתבניות הקלסיות כדי לחדד את זרותה, אלא עושה הכל כדי לקרב אותן לעברית בת זמננו – משתעשעת בהן, מנגנת עליהן בעדינות, לפעמים ממוססת אותן לגמרי. קוגן חוזרת ורומזת לנו שאין איזו "רוסיות" מוצקה ומובנת מאליה שהיא יכולה להאחז בה כדי להבין את עצמה, ולכן אין לה ברירה אלא לנוע בין הקטבים של חייה, ומתוך המערבולת הזאת לברוא את עצמה כמשוררת, כלומר לכתוב שירים.

ריטה קוגן, סוס בחצאית, אש קטנה 77