את הקריאה בשיריה החדשים של עירית כץ אפשר לפתוח בשיר "התעוררות": הוא מספר על אנשים שחיים בבתי סירה, שהאדמה שלהם היא מים, שביתם קשור למקומו לא ביסודות אלא ביתדות וחבלים, ולכן הוא עלול – לפחות מנקודת המבט של הדמיון המשוררי – לנוע במהלך הלילה הרחק מהמקום שבו הלכו לישון: "יום אחד התעורר איש בצניחה/ מגובה מפל גועש. לילה אחד/ קמה אישה לגלות/ שהיא לבדה בלב ים". איזה פחד – ללכת לישון במיטתך, בביתך, ולהתעורר בתוך קליפת אגוז שמיטלטלת במים אדירים. דימוי האדמה לנהר או ים מופיע בשירים נוספים ב"סתיו, דו"ח מצב", ספרה השני של כץ, ודומה שהוא קשור בעיקר לכך שכץ היא מהגרת: היא לא רק משוררת מצויינת אלא גם אדריכלית שמקצועה סחף אותה מישראל ללונדון ומשם לקימברידג', והאפשרות להיסחף הלאה, לא ברור לאן, מהדהדת היטב בשיריה. את תחושת ההיסחפות שלה – תחושה מעניינת מנקודת מבט אדריכלית – מכנים בעברית "חולות נודדים", אבל מכיוון שכץ היגרה משולי המדבר המזרח-תיכוני לממלכה השוכנת על אי גדול בצפון האוקיינוס האטלנטי, סופות החול התחלפו אצלה במשהו הרבה יותר צונן ולח: "הגבעות הירוקות סביב הן גלים גבוהים:/ קרום אדמה שנרעד וקפא,/ וההרים הכחולים באופק נראים/ כאילו הם עשויים מים."
מה שהופך את שיריה של כץ ליפים במיוחד – מעבר לכשרונה כמשוררת ולרגישותה הרבה לעברית, שפת ילדותה ונעוריה – הוא יחסה המפוכח והריאליסטי, אולי אפילו הטראגי, להגירה. היא מודעת היטב לתחושת האובדן הכרוכה בהיסחפות מתרבות לתרבות, גם אם מדובר בהיסחפות רצויה או רצויה למחצה, כזאת שהמהגר בחר בה, ולא ממהרת לטשטש או לתקן את תחושת האובדן הכרוכה בה באמצעות הצהרות אמונים נלהבות למולדת הישנה או להפך, לחדשה. היא גם לא ממהרת לשיר שירי הלל לנדודים או לגולה, כלומר להצהיר אמונים לתחושת ההיסחפות עצמה, כמו שמקובל לאחרונה אצל כמה מהגרים ישראלים, בעיקר בברלין, שעוד לא הספיקו לחיות שם שנתיים וכבר הפכו את ההרפתקה הקטנה שלהם בחו"ל לדגל ספרותי ואידיאולוגי. כץ כנראה מכירה טוב מדי את הריקנות והבהלה הכרוכים בחווית הגירה, והיא מתארת אותן בכנות מירבית, בעדינות, על מלוא מורכבותן, בלי לברוח מהן לנוסחאות פוליטיות, לאומיות או אנטי-לאומיות.
היחס הריאליסטי להגירה מעמיק אפילו יותר בעקבות התפקיד המכריע שממלאת המשפחה הגרעינית בשיריה של כץ. כשתחושת ההיסחפות דומיננטית כל כך, המשפחה הופכת לחשובה מתמיד – היא הבית הממשי, המולדת הממשית, העוגן היחיד בים הסוער – ובה בעת למאויימת מאוד. האיום הזה נדון בצורות שונות לכל אורך הספר, אבל זוכה לביטוי ישיר במיוחד בשירי השער האחרון שעוסקים באפשרותו – או ממשותו – של רומן מחוץ לנישואים, כלומר באהבה מהסוג המסוכן, הסוחף, המפורר. שם השער, "ולא רק אהבה", אמנם מבלבל במקצת אבל גם מדוייק מאוד: מבלבל משום שבניגוד למה שנרמז בו מדובר בשירי אהבה אינטנסיביים במיוחד, ומדוייק משום שאלה הם שירי אהבה יוצאי דופן, אפלים, פרדוקסליים, מתהפכים, שעיקרם הימנעות ופרידה – פרידה ממי שמאיים על החיים המשפחתיים. בדיוק כמו שירי ההגירה, גם שירי האהבה-לא-אהבה האלה מצטיינים בכנותם ובעדינותם, אולי משום שהאהוב הננטש דומה מבחינות רבות למולדת הישנה: ההכרח להיפרד ממנו אינו מבטל את האהבה אליו, אינו מפחית מתחושת האובדן הכרוכה בהתרחקות ממנו, ואינו מבטל את הצורך להתאבל על מה שאבד.
עירית כץ, סתיו, דו"ח מצב, הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.
- שירים נוספים באתר של נילי דגן.
- לרשימה על "שנת חורף".