"ספר שתף" הוא אנתולוגיה ראשונה מסוגה בעברית, ולא רק אנתולוגיה אלא גם מניפסט וספר הדרכה, המוקדשים לאידיאת השירה השיתופית, כלומר: לרעיון ששירה אפשר ורצוי לכתוב יחד, על ידי מחברות ומחברים רבים, שמשתפים פעולה במעשה הכתיבה וחתומים יחד על יצירתם. זוהי חריגה מהעיקרון הקובע ששירה אמורה להיכתב על ידי מחבר/ת יחיד/ה המכונה "המשורר/ת" – אישיות מוגדרת היטב, זוהרת בבדידותה, השולה בוירטואוזיות המיוחדת לה את המילים מתוך אוקיינוס השפה, קובעת באופן ריבוני את זהותן ואופן סידורן, וזוכה לבדה בתהילה כולה.
אפשר להבין בקלות את קסמו של רעיון השירה השיתופית. זהו מאבק גלוי הן ברודנותו ובדידותו של האגו והן באינדיבידואליזם הקיצוני שמאפיין את החברה התחרותית שאנחנו לכודים בה. הדגש על יחידאיות מוחלף בשירה השיתופית בדגש על ערכים אלטרנטיביים כשוויון וקהילתיות. אפשר אפילו לנסח את עיקרון היסוד של השירה השיתופית כך: שירה שיתופית אינה שייכת למי שיוצר אותה, אלא לקהילה שמתוכה ולמענה היא נוצרת.
וכשמחברים שירה וקהילה, התוצאה היא לעתים קרובות דתית או רליגיוזית. כך, למשל, חלקים משמעותיים של שירת הקודש העברית, כמזמורי תהילים או התפילות שבסידור, הם מופת מוצלח במיוחד של שירה שיתופית. מדי פעם קופץ אמנם שמו של משורר יחיד כדוד המלך, אבל ברור שגם השירים המיוחסים לו נכתבו על ידי מחברים רבים, והתהוו בתקופה ממושכת מאוד, ארוכה מחייו של יוצר בודד.
עורכי "ספר שתף", קרן שפי ואבנר מרים עמית, העדיפו אמנם להתעלם מהקשריה העבריים של השירה השיתופית ובמקומם בחרו להדגיש את זיקותיה לשירה היפנית, הצרפתית והאמריקאית, אבל ההקשרים המתפזרים האלה אינם פוגמים ברוח הקהיליתית והרליגיוזית ששורה על הספר. להפך: הם מעמיקים אותה, ומעניקים לאידיאת השירה השיתופית פרישה רחבה ועם זאת מעודכנת, שפותחת אותה למגוון רחב של קהילות אפשריות. יש ב"ספר שתף" משהו מרחף וחכם גם יחד, מין שילוב מיוחד של עדינות ושאפתנות, שכדאי מאוד להכיר.
היסוד הקהילתי ניכר ב"ספר שתף" בשתי צורות: ראשית בזיקות שקושרות את המשתתפים בספר, כתשעים כותבות וכותבים, לקהילה אחדותית מבחינה דורית ואידיאולוגית – רובם משוררים בני שלושים-ארבעים הנוטים לכתיבה שמאלית ואוונגרדית, כיעקב ביטון, עלמה כץ, נעם פרתום, יונתן קונדה ועדי קיסר – ושנית באופי הטקסי המובהק שמאפיין את רוב השירים המכונסים בו. משורר יחיד יכול לכתוב את שיריו בכל מצב, גם כשהוא בודד לחלוטין (וזה אולי יתרונה הגדול של השירה היחידאית על השירה השיתופית: זיקתה העמוקה לבדידות ומתוך כך לטירוף, כאוס ומוות). שירה שיתופית, לעומת זאת, דורשת כמעט תמיד כללים שיסדירו את שיתוף הפעולה בין מחבריה, והכללים הללו הופכים את כתיבת השיר לטקס מאורגן היטב, למין חגיגה או משתה, ובקיצור: לאירוע חברתי.
וזה עיקר העניין ב"ספר שתף": בירור הטכניקות השונות שבאמצעותן שיתוף הפעולה בין המחברים הופך לאפשרי, והטקס מתארגן ומתהווה. קריאה בספר מגלה שכמעט לכל הטכניקות הללו משותף אותו עיקרון מבני – העיקרון הדיאלוגי של שאלה ותשובה על גרסאותיו השונות: הקריאה וההד, הבקשה והמענה, המקור והווריאציה – עיקרון שמוכר היטב לא רק למארגני אירועים חברתיים אלא גם לכותבי שירה מכל סוג, ובכלל זה מהסוג הרגיל, היחידאי. ואולי זאת אחת המסקנות העיקריות שעולות מ"ספר שתף": שההבדלים בין שירה יחידאית ושיתופית פחות דרמטיים ממה שאפשר היה לשער, שכן שתיהן מבוססות על אותה כמיהה: שמעבר לשיר יימצאו עוד מישהי או מישהו שיאזינו ויענו לו, ובתשובתם יעניקו לו משמעות וחיים.
ספר שתף – שירה שנכתבת יחד, עורכים: קרן שפי ואבנר מרים עמית, ננופואטיקה/מקום לשירה