שיימוס היני, הפסקת אש

"הפסקת אש" הוא מבחר מתורגם וערוך היטב מיצירתו של המשורר האירי המהולל שיימוס היני (1939-2013), מעשה ידיהם של המשוררים ליאור שטרנברג ואריאל זינדר, הכולל לצד שירים גם רשימות בפרוזה, בעיקר על המתח בין שירה לפוליטיקה, שהיני הצטיין בכתיבתן. היני זכה במהלך חייו להצלחה מסחררת, שפרס הנובל שהוענק לו ב1995 היה רק אחד מביטוייה. ספריו נמכרו ככוסות בירה בפאב, ערבי הקריאה שלו היו גדושים כמופעי רוק, ורבים ממבקרי השירה יצאו מגדרם וקידשו אותו באמצעות נוסחאות שבח קיצוניות שנעו מ"גדול המשוררים האירים מאז ייטס" ועד "גדול המשוררים הכותבים אנגלית בדורו."

הצלחתו לא נבעה מאיזו איכות פופית או גרנדיוזית שהיתה לשירתו. להפך: יש בשיריו משהו טובעני ותובעני, רווי בצער ועם זאת מופנם ומאופק, דשן ואפל כביצות הכבול האיריות שעליהן הרבה לכתוב. דומה שהצלחתו נבעה משילוב יוצא דופן בין צניעות לבין כמיהה להצטיין ככל האפשר במלאכתו כמשורר. את הכמיהה הזאת פירש היני כמחוייבות: הן לצמד המסורות התרבותיות שקרעו את מולדתו, צפון-אירלנד – הלאומיות האירית מצד אחד, שירת הכובשים האנגלים מצד שני – מחוייבות שהיה בה תמיד משהו מודע לעצמו, מתלבט ומשוסע, מלא אשמה; והן לגרעין האהבה והאמת, גם אם היא חצויה ומרה, של הקיום האנושי בכללו.

היני נולד למשפחת איכרים מרובת ילדים במחוז דריי שבצפון אירלנד, וזה חלק חשוב מהסיפור. את ילדותו תיאר כ"ארכאית", כלומר: מסורתית או קדם-מודרנית, מנותקת כמעט לחלוטין משלל היומרות האינטלקטואליות שמאפיין משורר כמוהו, הכותב באחת משפות השירה המשוכללות ביותר שידעה האנושות – אנגלית – וזוכה להצלחה בינלאומית. שיריו הראשונים עסקו בדיוק בכך: בהצהרה נאמנות לילדותו ולאדמתו האירית, "הארכאית", שלוותה ברגישות עילאית לפוטנציאלים המוזיקליים של האנגלית. את ביצות הכבול של זכרונות ילדותו קידש היני בספריו הראשונים כמקור שאין עמוק ממנו, מעין באר או תהום ללא תחתית, שמתוכה הוא דולה את שירתו. ומה שהוא דלה היו בעיקר סמלים למצוקה – לסבל, לזעם, לחוסר האונים – שליוו את מלחמת האזרחים שסערה בצפון-אירלנד מסוף שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. שנות התשעים היו שנות התקווה – שנות "הפסקת האש", כשמו של הספר – שבצפון אירלנד איכשהו החזיקה מעמד, אבל בישראל-פלסטין צללה עד מהרה למעגל אלימות נוסף שעדיין נמשך.

הסמל המשמעותי ביותר שהיני דלה מאדמת הכבול קשור למה שמכונה "גופות הכבול". לכבול תכונה מעניינת: הוא חונט גוויות שמוטמנות בו, ואלה משתמרות אלפי שנים. במהלך המאה-20 נשלפו מביצות צפון אירופה לא מעט גופות-כבול כאלה, שרובן חנוקות או שסופות צוואר. הועלתה סברה שמדובר בקרבנות לאלוהות קדומה נוסח האם הגדולה: אלוהות נקבית ואדמתית. היני העניק בכמה משיריו עיצוב פואטי מרשים לגוויות האלה, והואשם בין השאר בכך שהוא עושה "מיתולוגיזציה" או "מיסטיפיקציה" של האלימות האירית – האשמה שאולי הייתה שטחית במקצת, שכן היא התעלמה מצידו החותר-לעומק, המרתיע, המבהיל, המחייב היסוס ומחשבה, של הסמל הזה.

היני זכה לעיקר תהילתו בזכות שיווי המשקל שיצר בין תביעותיה של אמנות השירה לתביעותיה של הלאומיות האירית, שיווי משקל המתואר בשיר המצורף, אבל שיריו היפים ביותר הם דווקא שירי אהבה, רובם ככולם משפחתיים: שירי קינה על אחיו, אמו ואביו, ושירים לילדיו ולרעייתו. יש בהם אותו שילוב מהפנט שמאפיין את שירתו בכלל: רגש עמוק המעוצב במירב האיפוק, כנות מרחיקת לכת, ורגישות לצד האפל, למרחק ולקושי, הכרוכים בכל אהבת אמת.

שיימוס היני, הפסקת אש, בחרו, תרגמו והוסיפו מבוא והערות: ליאור שטרנברג ואריאל זינדר, הקיבוץ המאוחד

• הספר באתר ההוצאה.
• שירים נוספים באתר 'הפתיליה'.
• רשימה של ג'ף גודמן באתר 'מדרשת'.
• המשורר והמתרגם ליאור שטרנברג על "הפסקת אש" בתוכנית שישי בשש-תרבות, עם שירי לב ארי וענת שרון-בלייס ברשת ב'.