הידיעה על מותו של ישראל אלירז נחתה עלי בשעה שקראתי את ספרו האחרון, "פנקס קטן על ישראל פנקס". זאת הרגשה שלא מהעולם הזה, להיוודע על מותו של אדם בשעה שקוראים את מילותיו, עוקבים אחר מחשבותיו, מנסים לפענח את החידות שהוא חד לעצמו. אלירז היה משורר פורה שפרסם עשרות ספרי שירה נפלאים בזה אחר זה, במין דחיפות מתמדת לכתוב עוד, להעניק צורה לשיר נוסף, מחזור שירים נוסף, ספר נוסף. את מבחר השירים הגדול שלו שראה אור ב2010 כינה אלירז "דברים דחופים", כי תמיד היו לו דברים דחופים לומר, כאלה שצריך להספיק לכתוב כל עוד פלא החיים נמשך, בטרם ייפסק, כדי שלא ייפסק. לכתוב כדי לחיות. וליתר דיוק: לכתוב כדי לנסות להיזכר שוב ושוב בפלא, זה המכונה בשיר המצורף "פלא היותנו בתוך העולם", ובתוך כך להיזכר באובדנו, כי פלא החיים אינו אלא פלא הדברים החולפים, הנשכחים, הנעלמים.
והנה, דווקא הספר האחרון של אלירז שראה אור בחייו לא היה דבר דחוף כזה אלא משהו אחר, יוצא דופן: לא ספר שירה אלא רשימות מהורהרות בפרוזה שמטרתן לשרטט דיוקן של משורר אהוב. כאילו אלירז עצר לרגע את מירוץ הדברים הדחופים והניח למחשבתו לנדוד באיטיות סביב משורר ששימש לו מופת ומקור השראה, ועם זאת הפתיע אותו תמיד באחרותו, וליתר דיוק: בשתקנותו. וזה בדיוק מה שמעסיק את אלירז בספרו: נטיתו של פנקס להיעלם אל תוך עצמו, להתבודד, להסתתר, להשתתק, להמיר את הצורך הדוחק לכתוב שירה בעניינים אחרים שהם כנראה דחופים יותר בעיניו. לקראת סוף הספר אפשר ממש להרגיש את אלירז שובר את הראש: מה דחוף יותר מכתיבת שירה? מה הסוד של פנקס?
"פנקס קטן על ישראל פנקס" הוא דיוקן של משורר שיוצא למסע הרחק אל תוך עצמו. משפט המפתח בספר הוא "החיים האמיתיים מתחוללים במקום אחר". אלא שאת הרעיון שנרמז במשפט הזה טורח אלירז לזקק שוב ושוב. הוא שב ומבהיר ש"המקום האחר" של פנקס אינו מולדת הנפש או מעיין החיים, מין מקור אבוד ונחשק שהמשורר גלה ממנו וכעת הוא חוזר אליו, כמו ביאליק או פרוסט שחוזרים אל זכרונותיהם ונותנים להם ביצירתם ממשות חדשה, מילולית או אסתטית, ובדרך זו משיבים את הזמן האבוד לתחייה. פנקס, קובע אלירז, חילוני מדי, ספקני ומפוכח מדי, בשביל מחשבות גאולה שאפתניות כאלה. בעיניו "המקום האחר" – כמו איטליה, למשל, שמככבת ברבים משיריו – הוא מלכתחילה מקום מומצא, בדוי, חולף ככל המקומות, שנולד אך ורק כדי לאפשר את התנועה בין כאן לשם, ובעצם: כדי לאפשר למשורר להיות לא כאן ולא שם אלא להתרחק למקום שלישי, סודי, נטול צורה: הרחק הרחק פנימה.
האם זה דיוקן של פנקס או של אלירז? במילות הפתיחה לספר מבהיר אלירז שזה דיוקן כפול: "ישראל פנקס אולי לא היה ולא נברא אלא משל היה למה שאני (או כל קורא אחר של שיריו) עומד לכתוב עליו. עלי להמציאו מתוך היעלמותי בתוכו." התופעה שמעסיקה את אלירז בספרו האחרון היא היעלמותו של המשורר. לפעמים הוא נעלם אל תוך המסתורין של חייו, כמו בשירת פנקס; לפעמים אל תוך המסתורין של משורר אחר, כמו ב"פנקס קטן על ישראל פנקס"; ולפעמים, כמו שאלירז הזכיר לי בעודי קורא את ספרו, אל תוך המסתורין של מותו.
ישראל אלירז, פנקס קטן על ישראל פנקס, כרמל