קריאת כרך "כל השירים" של ע.הלל – כל שיריו "למבוגרים", להבדיל משירתו האהובה והמוכרת הרבה יותר לילדים – היא חוויה משונה, חידתית, לפעמים מתסכלת. מקוריותו וכשרונותיו הלשוניים של הלל ניכרים בספר היטב, אבל ההרגשה היא שמדובר במפגש עם הרקע הפנימי, הבעייתי במידה רבה, המלא חורים והבטחות לא ממומשות, שממנו צמחו השגיו הממשיים – לא רק כמשורר לילדים אלא גם כאדריכל נוף, שתכנן בין השאר את גן צ'רלס קלור, הפארק שהוקם בחוף שבין תל אביב ליפו על תל הפסולת שנוצר בעקבות חורבנה של שכונת מנשייה.
ראשית הסיפור בשנות הארבעים, כאשר הלל, יליד משמר העמק, התחיל לפרסם את שיריו ב"משמר", בטאון השומר הצעיר, וב"ילקוט הרעים", כתב העת של קבוצת המשוררים והסופרים שנודעה לאחר מכן כ:"דור בארץ", "דור תש"ח" ו"דור הפלמ"ח" – והלל אכן נולד בארץ ולחם בתש"ח במסגרת הפלמ"ח. שיאה של התקופה ההיא היה ב1950, כשהלל פרסם את ספר הביכורים שלו, "ארץ הצהרים". גם במבט ספקני קשה להכחיש את העובדה שמדובר בספר ביכורים נהדר, מקורי ורב עוצמה. הלל הצליח להכיל את ההשפעות הספרותיות המרכזיות שפעלו עליו – הפולחן הכנעני של רטוש, הפולחן הציוני של שלונסקי, פולחן הממשות של אלתרמן – ולתרגם אותן לשפה חדשה, "ילידית" ו"צעירה" מאוד, מהוקצעת ופראית גם יחד, שהזכירה באופיה ההמנוני את "עלי עשב" של ויטמן, והלמה מאוד את רוחם של קוראיו, בוגרי תנועות הנוער החלוציות.
"ארץ הצהרים" היה בראש וראשונה ספר נעורים, גם במובן הטוב, הנלהב והמתפרץ, וגם במובן הקצת פחות טוב. הלל נגרר שוב ושוב בעקבות המילים הנרגשות והנרעשות שלו, המוזיקליות כל כך, לאימוץ לא ביקורתי של אידיאות נעורים נועזות-כביכול, אורגיאסטיות, מתלהמות, שכונו בזמנו "פנתאיסטיות". לזכותו יש לומר שהוא לא היה עקבי במיוחד, וכל שיר הוביל להקצנה מטאפיזית אחרת: פולחן חסר בושה של יופי וכוח התחלף בהתרפקות נמלצת על החלש והמנודה, הערצה יצרית של החיה ו"הטבע" נשקה להאלהת האדם ותרבותו, אחוות לוחמים מרירה-מתוקה שילבה ידיים עם שביעות רצון עירונית אירונית-לכאורה. העיקר לא היה באיזו פילוסופיה סדורה, "פנתאיסטית", אלא ביכולת לעבד תשוקה ולהט למלים מתגלגלות בקצב תזזיתי, מסחרר, כמעט ג'אזי לפעמים, שחותר לקרשצ'נדו רעיוני קצת חד וברור מדי.
שנה לאחר מכן נסע הלל לפריז, ללמוד אדריכלות, החברה הישראלית יצאה למסע ממושך שהרחיק אותה מאוד ממורשת תנועות הנוער, והשירה הישראלית הצעירה פתחה במסע מזורז ואינטנסיבי שהוביל אותה לפואטיקות הרבה יותר ספקניות וסבוכות מזו של "ארץ הצהריים". הקושי הגדול של הלל לסגל את הפואטיקה הבסיסית שלו, הכנענית, הנלהבת, היצרית, לאקלים הספרותי והפוליטי החדש ניכר כבר בשירים שכתב בשנות החמישים, ובעצם אפשר לראות במכלול יצירתו מאז ספרו הראשון ביטוי עקבי לרצונו להתבגר כמשורר, ולהחלץ מגבולותיה של פואטיקת הנעורים שלו לטובת שירה מורכבת יותר. דווקא בשירת הילדים שלו הוא הצליח לעשות זאת בדרכים עדינות וחכמות מאוד, רבות יופי. בשירתו למבוגרים ניכרים יותר המחסומים הפנימיים שהוא נאלץ להתמודד איתם, והמאמץ העיקש להתגבר עליהם.
המאמץ הזה בולט בעיקר בשלוש פואמות מרתקות – "טרוף טורף" מ1964, "כיפה אדומה" מ1980, ו"יוסף ואשת פוטיפר" מ1982, שממנה לקוחים שני השירים המצורפים לרשימה. בשלושתן חוקר הלל את הצדדים הפרטיים יותר, המופנמים והנפתלים, של המגמות היצריות והמיתולוגיות בשירתו. "טרף טורף" היא החשופה והחידתית משלושתן, ואפשר לראות בה מעין עדות על התבגרות מיוסרת, כמעט בלתי אפשרית, בצילן של דמויות הוריות מתעתעות, פתייניות ואלימות. "כיפה אדומה" ו"יוסף ואשת פוטיפר" מסוגננות יותר, נוטות לפירוש אלגורי ממתן ומרחיק, אבל יחד עם "טרוף טורף" הן מצטרפות אולי למשל מורכב על "דור בארץ", דור הבנים הלכודים במורשת אבותיהם, ועל הקושי העצום שלהם לסלול לעצמם דרך עצמאית בצל הציונות האוטופית וההרואית של נעוריהם.
ע. הלל, כל השירים, הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק
2 תגובות
ארץ הצהריים הלילית…
לזכרו של ע. הלל
עם צאת מהדורת כל השירים של ע.הלל, בהוצ' הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. אחרית דבר חיים גורי. ציור העטיפה מיכאל קובנר.
בראשון במאי 1954, יצאנו חניכי השוה"צ מקן עין-החורש לעצרת גדולה ברמת-גן. נו כרגיל, קריאת שירים וריקודים ודקלומים וכמובן – מסכת ענקית שהכינו איתנו מורינו האהובים חנוך ויהודית ברטוב. אהבנו את המסכת וגם הקהל שנאסף באולם אהב אותה, אפילו שבסוף המופע קפץ על הבמה איזה בחור שובב מרמת-גן, וקרא בהתלהבות עצומה את שירו של אלכסנדר פן "תן לי חבר את ידך המיובלת" או אולי היה זה "הוא היה אדם פשוט", כבר אינני זוכר לדיוקו.
בתום המופע הסתבר שיש לנו בעיה קשה. נהג הטיולית לא הסכים לקחת יותר מ-50 נוסעים, ממש כמו שכתוב ברישיון-הנהיגה שלו, אף לא אחד יותר! הוא לא נבהל מאיומיו של ראש-הקן ולא התרצה לתחנוניו. חמישים בדיוק ולא יותר. ראש-הקן פנה אלינו חבורת הבוגרים, בקשנו לרדת מהטיולית והבטיח לנו שיסדר לנו הסעה הביתה, אפילו מתחת לאדמה…
כמובן שהוא שכח או לא הצליח או השד יודע מה, שום הסעה לא הגיעה, ואנחנו – חמישתנו – יצאנו למסע לילי בלתי נשכח, מרמת-גן לעין-החורש בליל שבת בחודש מאי, שהיה כמאמר השיר "יפה יותר מכל המאיים שילדה אי-פעם אמא אדמה"…
איכשהו הצלחנו לעצור טרמפים עד משטרת כפר-סבא, אך שם נתקענו. השוטרים הנחמדים השקו אותנו בתה חם וכיבדונו בלחם וריבה, והבטיחו לקחתנו למשטרת בית-ליד מייד עם אור ראשון… אבל היינו צעירים ואופטימיים ומלאי השראת חג, והחלטנו לצאת לדרך ברגל ויהיה מה. זה היה מצעד לילי שלא אשכח לעולם. שייטנו בתוך מנהרה ריחנית ומשכרת של פריחת ההדרים, הרוח היבשה החמסינית ייבשה את הזיעה ואנחנו הפלגנו בכביש כפר-סבא בית-ליד, כאילו לא שלושים קילומטרים מפרכים לפנינו, אלא שלושים צעדי-ריקוד על איזו רחבה מופלאה.
ע. הלל ליווה אותנו כל הדרך! התחלנו כמובן "בסיבוב כפר-סבא" המרגש ועברנו כסדרם כמעט את כל שירי "ארץ הצהריים" שכל-כך אהבנו. נפלה עלינו לפתע השראה פואטית קסומה, שקיצרה את דרכנו והעיפה אותנו לבית-ליד, כאילו הונעלנו בסנדלי קסם, ולא בסנדלים החדשים של הסנדלרית של הקיבוץ. כולל הקריצות הזימתיות-כביכול ב"זבח הבשרים לבשרים", ו"שירה לעיני נערה" שאחרי הכול היינו ארבעה בנים ובת אחת, שידעה את כל שיריו בעל-פה! ואכן הללנו את השמיים באותו הלילה, ממש כמו שכתב ע. הלל בשירו "הללו שמי כוכב".
כמה היינו רוצים לשבת על מכונית-המשא מהשיר הנוגע ללב "על מכונית-משא דודג' בכביש חיפה – תל אביב"! והרי ממש על הכביש הזה צעדנו! שחים תחת חופת ההדרים המלבינה, ומסוממים מניחוחה. אבל מכונית-המשא לא הגיעה. וכביש חיפה-תל-אביב, המכונה היום "כביש 4", נותר ביתמותו, שהייתה לרגע גם יתמותנו, נשכחים מהורינו מראש-הקן האדיש וממיטותינו שהמתינו לנו במוסד שבקיבוץ.
אל משטרת בית-ליד הגענו שפופים ועייפים. השוטרים שוב גילו אדיבות למופת. השמש כבר כמעט עלתה, והם הציעו לנו תה חם ותנומה קלה על ספסלי העץ שבתחנה. אבל אנחנו התאוששנו ויצאנו שוב לכביש, עם "כיתה בארץ" ועם "דבר החיילים האפורים" ועם שירי זיכרון מצמררים חודרים נוספים.
וכאילו נזרקה נבואה מעטו של ע. הלל, ומגרוננו, ששרו את מקצב שירי-הזיכרון הנוקבים שלו, עצרה לידנו משאית ממושב רישפון ועליה כשני מניינים של אבלים שנסעו לקיבוץ בית-אלפא או עין-חרוד, לשבעה לזיכרם של שני החללים הצעירים עודד וגמייסטר ושושנה הר-ציון, שנפלו מידי הבדואים במדבר יהודה.
אזכיר כאן את ידידיי ששילבו ידיים ושפכו את נשמתם אל שירי ע. הלל בלילה ההוא: אבשלום ונורית, גדי ועודד ואני המחרה אחריהם. האם גם הם זוכרים עדיין את הלילה ההוא?
שנים על שנים אני זוכר את הלילה ההוא. את המנגינה הקסומה של שירי ע. הלל שעליה צלחנו את הכביש הלילי. ואת סיומה הטראגי והדראמטי, כשהתאמתה לפתע הוויית האבל של שירי-הזיכרון המופלאים שלו. וגם כיניתי בשם את הצליחה הפואטית ההיא: "ארץ הצהריים הלילית…"
הרשימה שלמעלה נכתבה על ידי אלישע פורת ז"ל מקיבוץ עין החורש, כשבועיים לפני פטירתו. שירי ע. הלל המקסימים היו חלק יסודי בראייתו את השירה העברית והדבר ניכר היטב במה שכתב כאן ובבלוג שלו, הוא ניכר גם ב"פחיתה" ספר שיריו הנפלא של אלישע.
חבל שכותב המאמר שלמעלה מחפש – ככל הנראה – את השירה העברית בין הסרפדים ושיחי האטד שעלו כאן בדור האחרון.