את שיריה של ליאורה בן יצחק פגשתי לראשונה בגיליון 24 של "מטעם", כתב עת שחסרונו מורגש. משהו בחמשת שיריה שפורסמו שם היה מטריד, מסקרן, לא מפוענח. אפשר היה להבין שאלה שירים שנכתבו בזמן מחלה (ולשער בטעות שמדובר בסרטן, בגלל המילה "כימו" שמופיעה באחד מהם), אבל משהו בהרמוניות ובדיסהרמוניות שלהם, ובדרך מיוחדת שבה התחככו בהם שני הפוטנציאלים הקרובים כל-כך של הגוף – מוות וחיים – נותר מבחינתי בלתי מובן. בשולי הגיליון נכתב שליאורה בן יצחק היא צ'לנית, ושספר שיריה השלישי עומד להתפרסם בקרוב. כעת, כעבור שנתיים, הספר אכן ראה אור, וחלק מהחידות שהטרידו אותי אז קיבלו צורה קצת יותר ברורה.
שירים הם יצורים עדינים: יופים ומשמעותם נצבעים ולפעמים גם נקבעים על ידי ההקשר שבו הם מתגלים לקורא – כתב עת, אנתולוגיה, ספר חדש, מדור בעיתון, ספר קודש עתיק, קיר בפייסבוק. על אף שזהותו של שיר היא לכאורה עניין פתור, מלים מסויימות בתבנית מסוימת, לטקסטים שסובבים אותו יש השפעה עצומה על הבנתו. דווקא כתבי עת, שאחד מתפקידיהם המרכזיים הוא להציע מפגש עם שירים ומשוררים לא מוכרים, מהווים לפעמים הקשר בעייתי למפגש כזה, מלא ברעשי רקע. ספר חדש, לעומת זאת, מעניק בדרך כלל את ההקשר הפורה והמדוייק ביותר.
אחד השירים בספרה החדש של בן יצחק נפתח במילים "יש לי טרשת נפוצה". זה שיר ישיר וחכם, שעוסק בפער הבלתי ניתן לגישור בין מילים ודברים ובין אבחנות רפואיות ושירה. ברור מה תפקידו של השיר הזה: לשמש נקודת גבול בולטת ככל האפשר בין פנים וחוץ. המילים "טרשת נפוצה" היו חייבות להיאמר איפשהו, כי דווקא ההימנעות מהן היתה מעניקה להן חשיבות רבה מדי. שאר השירים בספר מצטיינים לעומת זאת ביכולתם לחתור עמוק פנימה – אל מרחביה של קשת החוויות הסבוכה, המילולית-גופנית, שבן יצחק משרטטת למעננו.
כוחם של השירים מבוסס על האחזותה העיקשת של בן יצחק בחוויותיה הגופניות ובמימד החושי והעצבי שלהן, באובדן השליטה באיברי הגוף ובעיקר בקושי ללכת. קשיי הליכה, תשוקה גדולה להליכה וחשיבותה העצומה של ההליכה שבים ומופיעים בכמה משירי הספר היפים ביותר. אבל ההליכה הזאת, ולפעמים הנפילה או הקריסה, הסחרחורת או האדמה שרועדת מתחת לרגלים, הן תמיד דו משמעיות – זאת גם הליכה נפשית, כלומר מילולית או שירית.
באחד השירים, על הליכה בשדירת פיקוסים, בן-יצחק מספרת שכדי לאזן את עצמה היא משתמשת במקצב מילולי, "עקב אצבעות, עקב אצבעות", שפועם או דופק, כמו לב, בעלי הפיקוס שנושרים לרגליה. המילים והמוזיקה שלהן – כלומר השירה – תמיד שם, והן שם כדי לספק נקודת אחיזה הכרחית להולכת, אמצעי חיוני של שיווי משקל, מין קב או מצנח שמאפשר רצף וכיוון גם כאשר הכל מקוטע ומעורבל, או להפך – כאשר הרצף והכיוון נעשים חד-ממדיים מדי, דומים מדי לגלישה מואצת במדרון תלול. השאלה המפורסמת "מהו תפקידה של השירה בעיניך?" מקבל אצל בן יצחק תשובה משכנעת מאוד.
והמלים נותנות עוד משהו: פרספקטיבה, דיוק, אמת. הן מדגישות את הקיים, ההווה, החי, ומעניקות לו מרחבים ומסלולים חליפיים שמגוננים עליו מפני התרסקות אל תוך עתיד שהוא לכאורה ידוע אך למעשה בלתי מובן לחלוטין. כמו זינוקי האוקטבות בשיר המצורף לרשימה – זינוקים שגובהם כזיפים או קוצים שמזדקרים פתאום מתוך הראש המגולח, החשוף, ששר. זהו רגע מחודד ומרוכז להפליא של חיים בכל הכוח, שיש בו גם עדינות וזהירות רבה, והוא מדגים את כשרונה של בן יצחק לחבר מילים ודימויי גוף בתבניות מסחררות, בלתי צפויות, כואבות מאוד לפעמים. "אני מרגישה טוב עכשיו", היא כתבה באחד השירים המסתוריים ההם שקראתי לפני שנתיים ב"מטעם": "אותיות מתקשרות למילים וטעמן שונה, / ספוג כימו. / המוזה לא מתה. / היא מתעוררת לחייים עם כל שערה שנופלת מראשי."
ליאורה בן יצחק, עיר פנימית, אבן חושן
- הספר באתר ההוצאה.
- ראיון שערך זוהר נוי באתר 'ספרים סופרים ומה שביניהם'.
- שירים נוספים באתר של נילי דגן.
- עוד שירים ב-ynet.
תגובה אחת
אלי הירש מתאר נאמנה את הספר ובמלים לא מאוד רבות מצליח להסביר לא רק את יופיו אלא גם את המורכבות שמאחורי המילים ה"פשוטות".
מורכבות+פשטות ממש כמו הכותבת.
כתיבה כזו חייבת להשפיע לא רק על קוראי שירה אלא גם על כותביה
ואכן , לאט לאט מצליחה המשוררת להכנס למעגל הלא גדול של משוררים בעלי ההשפעה על "סרבן הפשטות" כמוני.
וצודק אלי, שלא די ב"שיר פה – שיר שם", כדי להכיר את המשורר/ת ואת מורכבותה/ו. לא די בחשיפה אקראית למעט שירים, ולעתים באופן חד פעמי, כמו בפרסום בכתב עת, כדי לעמוד על המורכבות ומלוא היופי. ספר מלמד הרבה יותר.
מכאן איני יכול שלא להסיק, למשל, כי למרות חסרונותיהם, זו מעלתם של בלוגים לשירה, שיש בהם המשכיות ותמונה רחבה על המשורר/ת, לכן הם משמשים כעין ספר. ואף רחבים יותר (מה שנתקשה למצוא בפייסבוק, למשל…).
ברכותי למשוררת נהדרת ותודה לאלי הירש.