"יש דברים שאינני מבין / שכן אינני ישראלי / אך גם לא לגמרי פלסטיני" כותב המשורר מרוואן מחול באחד השירים הכי מצוטטים בספרו השני, שזכה כעת לנוסח עברי בעזרת שנים עשר מתרגמים. ברור שנוסחת השלילה "לא זה ולא לגמרי זה" רומזת לקושי להיות "גם זה וגם לגמרי זה": גם ישראלי וגם לגמרי פלסטיני. לא מדובר בקושי שטחי מהסוג שיהודים ישראלים אוהבים להתפלש בו: מה אני, יהודי או ישראלי? (שאלה שיש לה תשובה די פשוטה: גם וגם, מה הבעיה?) אלא בקושי קיומי ותרבותי חריף, שמחול משתמש בו כמנוף לכתיבת שירה חזקה ומרתקת.
"ארץ הפסיפלורה העצובה" הוא ספר מגוון מאוד שיש לו ציר ברור, והציר הוא השאלה הזהותית שנרמזה בפסקה הקודמת – שאלה שהניסוח הפשוט והישיר שלה הוא "מי אני". נכון שזוהי שאלה שכל משורר/ת מתמודד/ת איתה, אך רק לעתים רחוקות היא אינטנסיבית כמו אצל מחול. דווקא משום כך חשוב להדגיש שהמתח בין פלסטיניות וישראליות אינו ממצה את ספרו: לכל היותר הוא מתווה או מחדד את השאלה שהמשורר מנסה לענות עליה. התשובות הרבה יותר מורכבות.
הישראליות היא הרכיב הבעייתי ביותר במשוואת הזהות של מחול. קשה להיות ישראלי כשרבים מהישראלים, ובכלל זה גורמים מרכזיים בממסד הישראלי, לא רואים בך "ישראלי אמיתי", וגרוע מזה: רואים בך אויב. לכן הישראליות נוכחת בספר בעיקר כחלל ריק, מסתורי, שרומז על תשוקתו להתמלא בדרכי עקיפין, ונחשף בראש וראשונה מבעד לצללים שהוא מטיל. בסופו של דבר ברור למה מחול מרגיש "לא לגמרי פלסטיני": משום שהוא ישראלי. הישראליות מתגלה מבחינה זו כפגם בפלסטיניות שלו, אם כי היא כמובן רחבה הרבה יותר בהשלכותיה.
אחד השירים המרשימים בספר הוא הפואמה "ערבי בנמל התעופה בן גוריון". השיר מעצב סיטואציה שהפכה מזמן לקלישאה: הבידוק הבטחוני בנמל התעופה לפני הצ'ק אין. בשיר של מחול הנוסע הוא המשורר, והבידוק נערך על ידי מאבטחת. תשובותיו המדומינות לשאלותיה, המכוונות לכאורה לבירור "זהותו",יוצרות קשת של הצהרות-זהות שהולכות ומסתבכות, הולכות ומעמיקות. התנועה העקרונית של השיר, דרך כל פיתוליו, היא מתשובות שליליות-למחצה או מתעתעות, כאלה שעסוקות בעיקר בזהותו "מבחוץ" – בין השאר מנקודת מבטה העיוורת של המאבטחת – לתשובות הרבה יותר פנימיות ומחויבות שיש בהן עומק, גילוי לב וגאווה.
בתשובות האלה בולטים שלושה יסודות. הראשון הוא זהותו של מחול כמשורר ערבי, הכותב בשפה שיש לה מסורת ספרותית מפוארת, ארוכה וסמכותית. צורותיה האופיניות של השירה הערבית פותחות בפניו מרחב לשוני שמאפשר לו לנוע בגמישות בין פתוס ומליצה, הומור ואירוניה, ולהכיל את הסתירות הבלתי נסבלות שהוא כותב עליהן. היסוד הבולט השני היא זהותו כבן הגליל: מחול נולד בפקיעין וחי במעלות, ונופי צפון הארץ ממלאים את הספר ביופי מכושף ומסחרר. הפלסטיניות של מחול זוכה איפוא למשענת כפולה – רחבה מאוד מצד אחד, ערבית, וממוקדת מאוד, גלילית. לא במקרה אחד השירים שפותחים את הספר מבטא הסתיגות מירושלים: חיפה, הוא מסביר, קרובה יותר לליבו.
אבל דומה שהיסוד המעניין ביותר בהצהרות-הזהות של מחול הוא גברי, וליתר דיוק: מגדרי. מתישהו לקראת סוף הבידוק מתרחשת תפנית: "המאבטחת מוסרת אותי לשוטר אשר / מישש אותי לפתע וקרא: / מה זה? / איברי הלאומי – אני אומר / ויוצאי חלצי, אחוזת משפחתי וצמד ביצי יונים, / מתוכן נבקעות גבריות ונשיות אלי וממני…" שני הבטים מרכזיים בפואטיקה של מחול נרמזים כאן: חשיבותה של התנועה בין גבריות ונשיות – ובין קולות נשיים וגבריים – בשירתו, ויכולתו להיות חד וברור, ולכן גם חשוף ופגיע מאוד, ובה בעת לשמור על הנימה המוגבהת שמאפשרת לקולו לזרום בין האספקטים המתנגשים של זהותו בלי להשתתק או להישבר. ושם בדיוק, נדמה לי, ניכר גם קולו המיוחד כמשורר ערבי-ישראלי או פלסטיני-ישראלי.
מרואן מחול, ארץ הפסיפלורה העצובה, עורך: אלמוג בהר, קשב
- אלמוג בהר משוחח עם המשורר.
- שירים נוספים בבלוג של מתי שמואלוף.
- אלי אליהו מראיין את המשורר ב'הארץ'.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- רשימה של יונתן ברג ב'מקור ראשון'.