הגיליונות החדשים של "בינתים" ו"אלמנך" מבססים בסצינה הספרותית שני כתבי עת דומים למדי. שניהם כתבי עת "צעירים", אלא שמדובר בצעירים מזן מסויים מאוד. במערכת "בינתים" אפשר למצוא תלמידים לתארים מתקדמים מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית, ואת "אלמנך" עורכת יעל טומשוב, תלמידה בחוג לספרות בתל אביב. בשני הגליונות קופצים לעין שיר של רוני סומק ומחווה לדליה רביקוביץ, שניהם מצטיינים בעיצוב נעים ועדכני, ומשניהם נושב ניחוח תרבותי מאוד. לא תמצאו כאן צעירים פרועים המבקשים לחולל מהפכה ספרותית או מהומה פוליטית, אלא עלמות ועלמים מנומסים המבקשים לאותת שהם חניכים נאמנים של מסורת ארוכה ומכובדת, מסורת "הספרות".
עד כאן הדמיון, ומכאן להבדלים. ב"בינתים", כמו שמעיד שמו, בולטים מאוד צניעות והיסוס. אין דברי פתיחה, אין אפילו רמז להצהרת כוונות, והכל זורם על מי מנוחות של שירה ופרוזה בדיונית בלי טקסט עיוני אחד לרפואה. במלים אחרות: הכל מצועף בדוק ספרותי-חולמני בלי שום הקשר ביקורתי או תיאורטי, עובדה קצת משונה אם זוכרים שמדובר בסטודנטים לספרות – ואולי בדיוק כאן טמון הפתרון לחידה: כשסטודנטים כאלה פושטים את גלימת תלמיד המחקר ועוטים את גלימת היוצר, נופלת עליהם לפעמים מין בהלה, והם עושים הכל כדי לא לערבב בין שתי האונות במוחם: האונה הכותבת והאונה הלומדת.
"אלמנך", לעומת זאת, אינו מתבייש בזהותו. הגיליון מוקדש למכתבים – לא לאי-מיילים אלא לנירות הנכחדים ההם, המשורבטים בכתב יד או מודפסים במכונת כתיבה. ברור שהדגש הוא על אופיו הספרותי של המדיום, כלומר על יצירות ספרותיות המעוצבות כמכתבים או מכתבים בעלי מימד ספרותי, וברור שהגיליון משדר רצון עז להתכתב עם העבר, עם מה שמתרחק אל האין אבל אפשר להתרפק על זכרו או להתחקות על עקבותיו.
מי שמנסה לשרטט את ההיגיון הפנימי של "אלמנך" הוא המשורר אורי הולנדר, הנשוי לעורכת כתב העת. ברשימה שהיא משהו בין ממואר והגיג מתרפק הולנדר על מזכרת שירש מסבו – מכתבון בחתימת ידו של ויקטור הוגו. הולנדר נמנע מכל טענה שיש לה עומק אישי: מטרתו היא לרקום משל מופשט ככל האפשר על היחס לעבר, שאותו הוא מכנה "ההווה הנצחי של הספרות". ואכן, חומרי הגיליון מתיישבים היטב, לפחות במבט ראשון, עם אידיאל "ההווה הנצחי" הזה. אפשר למצוא ביניהם מחוות לא רק לרביקוביץ והוגו אלא גם לקשת רחבה של גיבורי עבר אחרים, כוולט ויטמן ולאה גולדברג, אלכסנדר פושקין ואלביס פרסלי, גיום אפולינר ולואיס קרול.
מתברר שאי אפשר להחלץ מההווה, המהוסס של "בינתיים" או הנצחי של "אלמנך", ובשני המקרים מדובר בהווה שעסוק בעיקר בעבר, לעתים מתוך התבטלות עצומת עיניים, לעתים מתוך רעבתנות גלויה. אבל מהו ההווה הזה? קשה לדעת. הן בזהירות של בינתיים והן בלהט של אלמנך יש רמזים לכך שדווקא ההוה הנ"ל, זה שגועש סביבנו כל הזמן, הפך עם השנים לבלתי נגיש וחסר צורה עד כאב.
ואף על פי כן, ב"אלמנך" מצאתי רמז לתקווה. הולנדר טועה. אין דבר כזה "הווה נצחי". ספרות היא תמיד רשת של שבילי זמן קונקרטיים ובלתי נצחיים בעליל, וברשת שמסתמנת ב"אלמנך" יש משהו עדין וחכם, המתבטא בין השאר בנכונות לחרוג מעבר לגדר הגבוהה של המודרניזם אל מה שקדם לו – אל רומנטיקנים בוראי עולמות כהוגו ופושקין, למשל. אפילו במכתב של לאה גולדברג המובא בגיליון הפסקה המעניינת ביותר (כמו שמציין גדעון טיקוצקי בהקדמתו) היא זו שבה ממליצה המשוררת דווקא על קריאה בביאליק, גדול הרומנטיקנים העבריים. לרשימה מצורף קטע מהשיר של גולדברג שהמכתב עוסק בו, ואפשר לראות בו משל למצבו של המשורר הצעיר המבקש לשוב לביתו הנשכח – אל ההווה. האם ייתכן שציוני הדרך הדוקרים כדרדר הם מורשת המודרניזם, והמעיין המשקה את הבן האובד הוא מה שקדם למורשת הזאת? אולי.
אלמנך, כתב עת לספרות, גליון 3 / מאי 2010: מכתבים, עורכת: יעל טומשוב. בינתים, כתב עת לספרות צעירה, גליון 4 / מאי 2010, מערכת: מורן בנית, אלעד מרגל, אדם רון בלומנטל, נעם גל, דני הקר.
- רשימה של מתי שמואלוף על בינתים, גליון 3.
9 תגובות
מי כתב את השיר המצורף?
אני חייבת להודות שבמילים אחרות, הביקורת שלך אומרת דבר אחד: משעמם. אני מצטערת שאני מכניסה מילים לפיך, אבל כך אני קוראת את הביקורת. ואולי מדובר ברצון שלי להגיד שמדובר בשני כתבי עת משעממים להחריד, ששמם מעיד על היושן הנושב מבין דפיהם. חידוש? מהפכה? כישרון אולי? כנראה שלא.
את לא מכניסה מלים לפי, קרין, את רק חושפת את הדרך שבה את קוראת את הרשימה, ובעיני זו דרך לא מעניינת במיוחד.
לא נורא.
אם תקראי שוב את השורות האחרונות של הרשימה, תגלי שהשיר המצורף הוא של לאה גולדברג – משוררת מעניינת שכדאי לך מאוד להכיר.
כתבי עת משעממים שאינם גורמים לאי נחת כמו מטעם, דקה או מעיין.
סתם מגירה שהוצאה לאור.
אלי, האם יש ביכולתך לכתוב ביקורת לא מחמיאה וגם לעמוד מאחוריה? אשמח אם תפנה לדוגמאות.
חנפנית יקרה – יהיו כאלה שיאמרו שגם הביקורת על בינתיים ואלמנך, זו שאת מתייחסת אליה, היא לא רק מחמיאה. אני יכול להבטיח לך שעורכי הגליונות הרלבנטיים דווקא לא התייחסו אליה כאל ביקורת מחמיאה – אבל אולי במקרה הזה הם אלה שטועים ואת צודקת. זה נכון שאני מנומס יותר מהמקובל – אבל דווקא הנימוס הזה, שהוא דרך אגב מכוון, גורם לכך שיש משהו אפקטיבי מאוד בגינויים שלי – בדיוק משום שהם מנומסים, שקולים, מבוססים על מבט מאוזן ולא על מזג תוקפני. כתבתי למשל רשימה מנומסת למדי, שהיו בה גם מחמאות כנות מאוד, על ספרו האחרון של אמיר אור – ובתגובה האיש ניתק את כל קשריו עמי. מים שקטים חודרים לפעמים הרבה יותר עמוק משאפשר לשער.
ולשאלה עצמה – רוב הרשימות שלי יותר ביקורתיות משנדמה לך, אבל אם את רוצה דוגמאות לביקורתיות חדה ובוטה, ראי את רשימות הביקורת שלי מהזמן האחרון על "משא טירזיאס" של אורי ברנשטיין ועל "משנה לשנה זה" של זך.
ועוד משהו, חנפנית – אני יודע שאולי התעקשתי לא לפרש את שאלתך כהלכה. ייתכן שדעתך היא שהרשימה שלי על ביקורת ואלמנך דווקא לא מחמיאה, ואת מתלוננת על כך שבתגובות שלי באתר ובפייסבוק אני כביכול "לא עומד מאחוריה". אם כך את טועה פעמיים – יש ברשימה טענות ביקורתיות לצד שבחים, ואני עומד מאחורי אלה גם אלה (אם כי לא באיזו דבקות יוצאת דופן – בסך הכל מלים, דעות, טיעונים וטענות, שאפשר לפרש בכמה דרכים, להתווכח איתם וכו').
אלי שלום, למען ההגינות, אני מפרסם בגיליון זה של בינתים. נדמה שדבר מה חמק ממך, משורר או כותב צעיר שיעמוד פנים אל פנים מול הספרות בעת הזאת יגלה מרחב מסומן מגודר וכיתתי בו המעטה הפולטי ויחסים בין אישיים הם חזות העריכה וכתוצאה מכך יפגוש אין ספור הורדות ידיים ומלחמות נטולות השראה, נדמה כי כתבי עת אלו(כמו גם אורות של טל ניצן)מבקשים לעקר את האילוץ הכבוי להשתכשך במדמנה לשם פירסום, רק אם תופעה זו תצלח תווצר אפשרות להציב מערכת חדשה, נקייה של מבט תאורתי כנה , שכעת לצערי, נגוע כולו בוירוס ההאבקות הפנימית.
תודה על התגובה, יונתן. אני בטוח שהרבה דברים חמקו ממני – אני לא רואה-כל. מצד שני, אני חייב לומר שאני לא מתלהב במיוחד מתלונות גורפות על "המדמנה הספרותית" – כמו בכל מערכת ספרותית, יש גם בספרות העברית של זמננו הרבה מאוד רעש לבן ולא מעניין, כל מיני אינטריגות משעממות, האבקויות פנימיות חסרות תוחלת שנובעות מעודף טיפשות ויהירות – ובכל זאת, לצד הצללים המיותרים יש גם לא מעט אורות, ומה שחושב זה להבחין ביניהם, כל אחד על פי טעמו.