מאיה ערד ורויאל נץ, מקום הטעם

פורסם בתאריך 6 ביוני 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מאיה ערד ורויאל נץ הם לא רק שניים מהיוצרים הבולטים ביותר בחבורה הספרותית המזוהה עם כתב העת "הו!", אלא גם צמד הדוברים הרהוטים ביותר שלה. שמונה המסות הספרותיות פרי עטם המכונסות בספרם "מקום הטעם" עוסקות אומנם בתחומים רבים ומגוונים – מספרות ילדים ותיאטרון ועד זמר עברי ופרוזה – אך למרות גיוונן הן מצטרפות יחד לכתב הגנה שיטתי ומרשים על הפואטיקה של "הו!", ובראש וראשונה על האפשרויות הרבות הגלומות בשירה חרוזה ושקולה.

שוב ושוב, באמצעות טיעונים חריפים ומורכבים, נרמזת במסותיהם של ערד ונץ אותה הנגדה בסיסית: בעוד השירה הישראלית מבוססת בעיקרה על פואטיקה של פריעת סדר מתמדת, טשטוש ההבחנה בין גבוה ונמוך, התנכרות לעבר, שבר או קרע – שואפים "משוררי החרוז החדש" כדורי מנור, אנה הרמן וסיוון בסקין, וכמובן ערד ונץ עצמם, לשירה המבוססת על ההפך מזה: כלומר על סדר, היגיון, שטף ורצף, מסורת מתמשכת וזיכרון היסטורי ארוך.

אלא שאותה דו-משמעות חודרת שוב ושוב לטיעוניהם המשוכללים. דו-המשמעות הזאת נוגעת בין השאר לזהותו של הקרע שהם יוצאים נגדו. בחלק מהמסות, בעיקר באלה שעוסקות בדחיקתם לפינה של החרוז והמשקל בחמישים השנה האחרונות, הקרע הזה ממוקם, כמעט כמובן מאליו, בין אלתרמן וזך, אלא שבמסות אחרות הוא מזוהה עם המודרניזם בכללו ואפילו עם הציונות כאידיאולוגיה מהפכנית. מהו אם כן מעמדם של רחל, שלונסקי ואלתרמן עצמו, שלושתם מודרניסטים וציונים מובהקים? האם הם חלק מהמסורת האבודה, החרוזה והשקולה, שאליה עלינו לחזור, או להפך – נושאי הדגל של הניתוק מהמסורת?

התשובה ברורה: הם גם וגם. גם נטועים בשירה האירופית, ליתר דיוק הרוסית, ובמובן זה מייצגים את המסורת, וגם מודרניסטים, כלומר מניחים את היסודות להינתקות ממנה. גם כותבים בחרוז ובמשקל, ואל זה כדאי לחזור, וגם ציונים – כלומר פוליטיים – ואל זה לא כדאי. ואכן, בעיני ערד ונץ משוררי "הו!" הם המשוררים הפוסט-ציוניים החשובים של זמננו: לא משום שהם מבקרים את הציונות כיצחק לאור או כסמי שלום שטרית, אלא משום שהם איבדו את עצם הרצון או הצורך לעסוק בה ובהשלכותיה. משוררי החרוז החדש, קובעים ערד ונץ, "בוחרים להפנות עורף – כעמדה עקרונית – אל הכאן והעכשיו," והכאן-והעכשיו הזה הוא כמובן הבלגן הישראלי, על ריבוי הקולות המסוכסך והכל-כך פוליטי שלו.

מאמריהם של ערד ונץ מעוררים בי לא רק עניין וכבוד אלא גם תחושת קרבה עמוקה. כמוהם אני מאמין שהשירה הישראלית מבוססת על קרע (הקשור בעיני בראש וראשונה לגורל הציוני, כלומר לחורבנן של תרבויות הגולה ולצילה של הנכבה הפלסטינית) וכמוהם אני חולם לאחות ככל האפשר את הקרע הזה. כמוהם אני מייחל לשירה מגוונת ומשוכללת יותר מבחינה מוזיקלית, ומודעת יותר לחוכמת העבר האצורה במסורות המגוונות שמהן ניתקנו. אלא שהפניית עורף לקרע אינה עולה בקנה אחד עם הניסיון לאחות אותו. מסורת, כל מסורת, אינה משהו קבוע ועומד שאפשר פשוט לחזור אליו כשמתחשק. ובכלל, אי אפשר לחזור למסורת, אפשר רק להמשיך ולבנות אותה מתוך סתירותיה. ומי שרוצה לבנות גשרים בין עבר ועתיד – כלומר לבנות מסורת – אין לו ברירה אלא להשקיף אל התהום הפעורה מתחת להם.

בניגוד למה שמשתמע לעתים ממסותיהם של ערד ונץ, אני מאמין שכמה ממשוררי וסופרי "הו!" דווקא עושים את זה – לא רק משקיפים אל התהום אלא אף כותבים מתוכה. האם ייתכן שהפואטיקה של כותבי "הו!" פחות מונוליטית ממה שנדמה, והחזרה אל החרוז והמשקל משרתת יותר מאסטרטגיה אחת? שלצד יוצרים המאמינים בזינוק נחוש אל גן-העדן האבוד של המסורת, יש שם גם יוצרים המפרשים את הזיקה בין ההווה המסוכסך לריבוי המסורות הפורה שלו בדרך אחרת, כאובה ורב-משמעית יותר? לרשימה מצורף פרק מהפואמה המרשימה של סיוון בסקין "מסעו של יונה", שהודפסה ב"הו!" האחרון.

baskin

מאיה ערד, רויאל נץ, מקום הטעם, אחוזת בית

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 6 ביוני, 2008 עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

2 תגובות על מאיה ערד ורויאל נץ, מקום הטעם

מקום הטעם
19 בדצמבר 2010

[…] נכתב על הספר: רשומה על הספר מאת צור ארליך מתוך הבלוג שלו, ינואר 2010. מאמר על הספר מאת חיותה דויטש, אתר 'הצופה', אוגוסט 2008. מאמר על הספר מאת אלי הירש, מוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונ… […]

[…] מאמר על הספר מאת חיותה דויטש, אתר 'הצופה', אוגוסט 2008. מאמר על הספר מאת אלי הירש, מוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונ… אין תגובות עדיין ל “מקום הטעם / מאיה ערד ורויאל […]

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים