אגי משעול, אהבות

פורסם בתאריך 11 בפברואר 2022 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"אינני אוהב אלא אדם אחד, לפעמים זה איננו אני", כתב יאיר הורביץ באחת משורות השיר הכי חרוטות בזיכרון שלו, בין השאר משום שמנוסחת בה אמת יסוד הנוגעת לשירת האהבה בכלל: בחיים עצמם אפשר לאהוב יותר מאדם אחד, אבל בשיר אהבה הכל חייב להתמצות באהוב אחד ויחיד. יחידותם של האהוב והאהובה – הדוד והרעיה – היא גם המסר העיקרי של שיר האהבה המופתי ביותר בעברית, שיר השירים: "שישים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי". ביטוי מרתק במיוחד לעיקרון הזה, עיקרון ייחוד האהוב, אפשר למצוא בשיר אהבה תנ"כי מפורסם אחר, קינת דוד, המנוסח כחידה: מי הצבי, שואל השיר, שאול או יהונתן? ועונה: נכון ששאול אהוב על נשים רבות – "בנות ישראל אל שאול בכינה" – אבל המשורר עצמו מעניק את כל אהבתו לגבר אחד ויחיד: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים".

באמצעות העיקרון הזה אפשר גם להבהיר את ייחודו של "אהבות", ספרה החדש של אגי משעול, המשלב שירים מרוב ספריה עם כמה שירים חדשים. למעשה די בשם הספר כדי להבין מה מיוחד בו, שכן עצם השימוש בצורת הריבוי "אהבות" שומט את הקרקע מתחת לרוב עקרונות היסוד של שירת האהבה המסורתית. במקום אהבה גדולה אחת, כזאת שמצטיינת בהתמסרות עד כלות (כמו אצל רחל: "אחכה לך עד יכלו חיי"), אנחנו זוכים אצל משעול באהבה מסוג אחר לחלוטין: כזאת שיש לה נטיה להתרבות, להתחלף, למות ולהתחדש מדי עונה או שנה או עשור, ולחזור שוב ושוב לאותן שתי מסגרות יציבות: מצד אחד לשגרה הבטוחה של חיי הנישואין: "נשארים/ ולו רק כדי שיהיה/ למי לומר/ אחזור בשש", ומצד שני לאהבתה של המשוררת לעצמה: "שום מאהב לא יתחרה בנוגות המתוקה של יצר הבדידות שלי/ כשאני שבה אלי… ונאספת אל זרועותי." לא מדובר באהבה עצמית כמו של נרקיס המאוהב בבבואתו, אלא במשהו אחר לגמרי: בנחישות להימנע ויהי מה מביטול עצמי.

מובן מאליו שאהבה כזאת, מרובה ומתחלפת, היא תופעה מוכרת היטב, ועם זאת ראוי להדגיש שנכונותה של משעול להעניק לה ביטוי צלול ומפורש כל כך – אם כי תמיד מעודן ומודע לעצמו – היא אחת מתרומותיה המשמעותיות לשירת הנשים העברית ולשירה העברית בכלל, ואחת הסיבות לכך שיש לשירתה אוהבים ובעיקר אוהבות רבות כל כך. אפשר לשאוב הרבה נחמה מעמדה שמעתיקה את תשומת הלב של שירת האהבה הנשית מהאלהת האהוב ומתחושת הניכור של האוהבת הנכזבת אל הנינוחות השמחה בחלקה של האוהבת לפרקים. והדבר ניכר היטב דווקא במעט השירים ב"אהבות" שמשתדלים להידמות לשירי אהבה מסורתיים, כמו השיר שזכה להיקרא בשם המפורש "שיר אהבה": "למה כה תרחיק/ לחפש את המופלא/ והרי הוא בין רגלי?" שואלת המשוררת את האהוב, ועצם מיקומו של המופלא שם – בין רגליה ולא בין רגליו – מסגיר את נקודת המשען של השירים כולם: משעול קרובה אצל עצמה כשהיא אוהבת, ונשארת קרובה אצל עצמה גם במות האהבה.

ואולי מה שהכי ראוי לאהבה ב"אהבות" מתגלה בעובדה שרוב השירים הכלולים בו עוסקים לא באהבה כשהיא בשיאה אלא דווקא כשהיא גוועת, מסתתרת או נעלמת. שוב ושוב מלמדת אותנו משעול שיעורים בפרידה: האהבה, היא שבה ומבהירה בשיריה, היא בת תמותה לא פחות מאיתנו, וצריך לדעת איך לשרוד ולחיות ולכתוב ואפילו איך להמשיך לאהוב גם בלעדיה. ונדמה לי שיש בחוכמה הזאת, חוכמת הלבדיות נקרא לה, משהו מנחם גם בשביל אלה שאינם מוכנים לוותר על עיקרון ייחוד האהוב, בחייהם או בשירתם.

 אגי משעול, אהבות, הקיבוץ המאוחד

יום שישי, 11 בפברואר, 2022 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים