על העשור האחרון בשירה הישראלית

פורסם בתאריך 24 בדצמבר 2021 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש שני צדדים לטקסט שלי על העשור ומשהו האחרון בשירה הישראלית. אחד שאפשר לקרוא לו "תחזית לאחור", ועוסק בחבורת ערס־פואטיקה, בהתמקמותה של השירה המזרחית במרכז התודעה הספרותית, ובתגובות הנגד — לרע ולטוב — של השירה האשכנזית; ואחד שאפשר לכנות "סיכום לעתיד לבוא", ועוסק בתנודה לא פחות משמעותית, אולי יותר, הנוגעת ליחסים בין שירת נשים לשירת גברים. מתברר שהעשור האחרון היה מוצלח במיוחד גם מבחינה זו, שכן במהלכו קרסה סוף־סוף השליטה הגברית בשירה הישראלית, ושירת הנשים הפכה ממסורת אלטרנטיבית, המבקשת לכל היותר שילוב והכרה, למסורת המובילה. לשני המאורעות האלה אותו בסיס ואותן השלכות פואטיות: השירה הישראלית ויתרה על הצורך לספר איך נראית המציאות כשמשקיפים עליה ממרחק ביטחון, מלמעלה, מנקודת המבט של האדון, זה ששולט בעצמו וברגשותיו ולכן נדמה לו שהוא חכם וטוב יותר מאחרים, לטובת נכונות להביט בה מזוויות אחרות לגמרי – הרבה יותר מעורבות, שפופות וחשופות.

א.

אנחנו אוהבים סיכומים כי אנחנו אוהבים להיזכר ולהתרפק, מה גם שהרבה יותר קל לסכם את העבר מאשר לחזות את העתיד, אם כי לא זה מה שחשבתי בשלהי העשור הקודם, כשהתחלתי לכתוב על שירה ב"ידיעות". אז דווקא המעטתי בסיכומים והרביתי בתחזיות. למשל, ברשימה שכתבתי בפברואר 2008 על ספר הביכורים של אלמוג בהר הסברתי ששירתו "סוחפת עד כדי כך, שבמהלך הקריאה לא יכולתי שלא לשקול שוב את ההשערה ששם, בגל המזרחי החדש, מסתתר היום האוונגרד הפורה ביותר של השירה הישראלית".

אז, ב־2008, האוונגרד הזה עדיין "הסתתר", לא משום שלא היו עדויות לקיומו, אלא בגלל שהרעיון שניסחתי אז — שהשירה המזרחית היא אחד המרחבים העיקריים שבהם השירה הישראלית מתחדשת ועתידה להתחדש — נתקל בעיקר בתגובות של לעג ומשיכת כתף. ב־2009, כשהוזמנתי לומר משהו על "השירה הישראלית הצעירה" בבית ביאליק, ביקר באירוע גם אילן ברקוביץ', והקדיש טור שלם של מדורו "משורר בשטח" על נבואות הלב שלי. את הטור הוא סיים במילים: "ניסיתי להקשיב למשוררים שעלו ובאו אחר כך, אולם הכל החל להסתדר מולי לפי צבעים ועדות, ורוח השירה האמיתית התפוגגה מהם וממני כלא הייתה". לזכות ברקוביץ', צריך לומר, שהוא הפך מאז את דעתו.

אפשר לשאול מה גרם לי לחשוב כך, חמש שנים לפני שמשוררי ערס־פואטיקה פרצו למרכז התודעה ואימתו את התחזית שלי. אחת הסיבות הייתה אישית מאוד. באמצע העשור ההוא איבדתי שני אנשים שאהבתי מאוד, את סבתי ציפורה ניפקר ואת מורי ורבי הסופר דן צלקה. מותם גרם לי לחשוב מחדש על נסיון חייהם הסבוך והכאוב כמהגרים – שניהם היגרו מפולין – ופתאום רעיונות שהכרתי היטב, בעיקר בזכות אינטלקטואלים הקשורים לקשת הדמוקרטית המזרחית, הפכו מנוסחאות סוציולוגיות לדברים שבלב: הבנתי עד כמה נקודת המבט של המיינסטרים האשכנזי מעוותת את הזיכרון הביוגרפי של רבים בחברה הישראלית, מזרחים ואשכנזים כאחד. הבנתי שכולנו בני דור ראשון ושני ושלישי לעקירה, ושיש לכך השלכות מרחיקות לכת לא רק על עברה של השירה הישראלית אלא גם על עתידה. כך התגבשה אצלי ההשערה שהסיכוי להתחדשותה של השירה הישראלית מצוי בנקודת המבט המזרחית.

והיו עובדות שהתקשיתי להתעלם מהן. למשל: העובדה שספרי הביכורים הטובים ביותר שראו אור ב־2008, ממש כשהתחלתי לכתוב ב'ידיעות', היו של משוררים מזרחים – יעקב ביטון, אלמוג בהר, ענת זכריה ואלי אליהו. לא כולם עסקו בזיכרון המזרחי במישרין, בטח לא באותה אינטנסיביות, אבל לא יכולתי להתעלם מהמגמה שהסתמנה מול עיניי, מגמה שהייתה לה השפעה גדולה על סדר היום שלי: התחלתי לקרוא באופן שיטתי משוררות ומשוררים מזרחים – את אמירה הס וארז ביטון, סמי שלום שטרית ומואיז בן הראש, רוני סומק וחביבה פדיה, ויקי שירן ומירי בן שמחון. גיליתי מסורת מלאת כוח ויופי, מגוונת מאוד ועם זאת בעלת מאפיינים משותפים ברורים, בעיקר בשל הדגש על הזיכרון הביוגרפי והתרבותי כהווייה חצויה, מאויימת, קרועת מרחקים, שכמהה לאיחוי, לחיבור, לרצף. וכשכתבתי ב־2009 על 'תמביסרת' של ארז ביטון, כבר העזתי להציע ניסוח ראשוני להבחנה הפואטית העקרונית בין שירת דור המדינה לשירת ביטון וממשיכיו: בעוד המשוררים האשכנזים חשו צורך למרוד בקודמיהם, ולכן חיפשו דרכים יצירתיות לשבור ולקרוע את שפתם, למסורת השירה המזרחית יש סדר יום אחר לגמרי: "לביטון", כתבתי שם, "אין שום רצון לשבור או לקרוע – השבר גדול מדי גם ככה. מטרתו הפוכה. לא לשבור את השפה כי אם לשבור שתיקה. לא לקרוע אלא לאחות". חלפו עוד כמה שנים לפני שהבנתי שהנוסחה הזאת רלוונטית לא רק למהפכה המזרחית אלא גם לתנודות פואטיות נוספות בשירה הישראלית שהתרחשו בעשור האחרון.

ב.

ואז באה 2013, ואיתה חבורת ערס־פואטיקה, ומה שהיה נבואת לב הפך לעובדה: למאורע הפואטי הכי מדובר, הכי סוער, וגם הכי מושמץ או "שנוי במחלוקת" של העשור האחרון. מה גם שהתגלתה בבת אחת סדרה של משוררים חזקים במיוחד – שלומי חתוכה, עדי קיסר, ישראל דדון, תהילה חכימי ורועי חסן – שאליהם הצטרפו משוררים חזקים נוספים שהתגלו במהלך העשור, כיונית נעמן, שבא סלהוב, מיטל ניסים, אלון בר, איריס אליה כהן, עמיחי חסון, נעמה גרשי, סיגלית בנאי ואחרים. לא כולם ישמחו להיות מזוהים דווקא עם ערס־פואטיקה, אבל לכולם יש מקום בהתרחבותה הדרמטית של מסורת השירה המזרחית, ולא פחות חשוב: בהתגוונותה הדרמטית של השירה הישראלית בכלל.

ולפעמים דווקא אלה שלא אוהבים את המהפכה מעידים על נצחונה. לפני זמן מה זכה נתן וסרמן, משורר מצויין אך אלמוני יחסית, בפרס חיים גורי, ובריאיון לרגל הזכייה הציע תיאור משלו לשירת העשור האחרון: "מעל הכל", הוא הסביר, "עומדת היכולת של האדם להוציא את הכאב שלו, הזהות המינית שלו, הזהות המגדרית שלו. יש גלישה של פוליטיקה של זהויות לתוך הכתיבה, וכשזה קורה, אני צריך להחזיק טוב את עצמי כדי להמשיך לקרוא את השיר. אין לי סבלנות לזה".

נתן וסרמן הוא פרופסור לאשורולוגיה, וגם שיריו מעידים עליו שהוא איש משכיל. דווקא משום כך מפליא לגלות שהוא אינו מזהה את פוליטיקת הזהויות שעומדת בבסיסה של שירתו, ואת הצורך העמוק של המשורר לבטא באמצעותה את תחושת העליונות המגדרית והמעמדית שלו. במילים אחרות: וסרמן כותב שירה גברית־אשכנזית מובהקת. בין השאר בשל נאמנותו המופרזת לעקרונות הפואטיים העתיקים של משוררי דור המדינה, על הצורך הטבוע בהם להתכחש, להתפתל, להתחטא, להתחכם. ולכן, כשהוא מקונן על "פוליטיקה של זהויות", ברור על מה הוא מקונן – על כך שבעשור האחרון בוטל הכמעט־מונופול של גברים אשכנזים על השירה הישראלית, ויותר מזה: על כך שמשוררים שאינם בדיוק גברים אשכנזים, וגם אם כן הם אינם שותפים לבוז שלו כלפי בירור עצמי מיני ומגדרי, כמו יונית נעמן, אפרת מישורי, ישראל דדון, נעם פרתום, אורית מיטל, שלומי חתוכה, בכל סרלואי, שחר מריו מרדכי, תהל פרוש, אופיר משרקי, ענת זכריה, שירה סתיו, דורי מנור, יודית שחר, אורי קרין (חולקט), טל ניצן, דנה אמיר, כרמית רוזן והילה להב כותבים שירה לא פחות מקורית, חדשנית, משוחררת ומודעת לעצמה, בין השאר משום שהיא חשופה יותר ביחסה לסוגיות של מגדר וזהות, ומתוך כך לסוגיה המכרעת של מעמד חברתי וכלכלי.

וסרמן שייך לגל האשכנזי הישן, המוכר לעייפה. ואם יש מרחב אשכנזי חדש בשירה הישראלית הוא ניכר במקומות אחרים לגמרי, הרבה יותר בטוחים בעצמם, למשל אצל משוררים כאלחנן ניר, ענת לוין, אנה הרמן, סיון בסקין, חיה לוי, סיגל בן יאיר, ריטה קוגן, רוחמה וייס, עמוס נוי, ורד טוהר ואילן ברקוביץ'. אצל כולם האשכנזיות אינה נתפסת כמין נקודת מבט "נייטרלית" או "טהורה", או כמי שמייצגת את "תרבות המערב" לדורותיה, אלא כהוויה הרבה יותר מפולשת ורעועה, מלאה בצללים של יידיש ורוסית ורומנית וארמית, רוויה בחולשות ובסתירות.

ואולי הנציגה המשמעותית ביותר של הגל האשכנזי החדש היא דווקא משוררת ותיקה מאוד — שולמית אפפל. היא נודעה לתהילה כמשוררת צעירה כבר בשנות ה־60, אלא שהממסד הספרותי עשה הכל כדי לדכא ולהשתיק אותה, הן משום שהיה בשירתה משהו "נשי מדי" ו"גלותי מדי" על פי הסטנדרטים של אז, והן משום שהיא נתפסה על ידי גיבורי העידן ההוא כשייכת למעמד נמוך יותר — בת למשפחת ניצולי שואה קשי יום, שאינה מצליחה להסתיר את חוסר הביטחון החברתי שלה. בתל־אביב הסוציאליסטית ההיא, שהייתה חברה מעמדית להחריד, הדבר נחשב לחטא בל יכופר. התוצאה הייתה שתיקה ארוכה, מין גלות פנימית, שאפפל גזרה על עצמה, שנמשכה שנות דור ונשברה רק ב־2013, כאשר היא חזרה לפרסם שירים מזוקקים וחזקים להפליא, המשקפים ביו השאר את מעמקי הזיכרון החברתי הישראלי, על שקריו ואלימותו. אפשר לשער שהשתיקה נשברה משום שהשנים החולפות הוסיפו לאפפל ביטחון, אבל סביר להניח שהדבר התאפשר גם בזכות שינוי דרמטי שהתרחש באקלים הספרותי, שנעשה פחות גברי וריכוזי.

ג.

לקריסת הגבר האלים מקביל השגשוג המופלא של שירת הנשים. המהפכה לא התחילה אתמול ולא תסתיים מחר, אבל בעשור האחרון התברר שבמרחב שאנחנו דנים בו, מרחב השירה הישראלית, הנשים הן אלה שהתחילו לתת את הטון: שירת הנשים חדלה להגיב למסורת שירת הגברים או לשאוף להשתלב בה, והפכה לגורם המוביל. ודומה שאפשר לזהות שני ביטויים דרמטיים לתנודה הזאת.

הביטוי הראשון נוגע לסוגייה שהפכה לאחרונה פופולרית מאוד: סוגיית האמת. עד לא מזמן מקובל היה לחשוב שאמת היא מה שרואים מלמעלה, מנקודת המבט של האל או הריבון. אלא שלאחרונה חל שינוי מסויים במשמעות המילה, ואנחנו מתחילים להשתמש בה דווקא כדי לתאר את מה שרואים מלמטה: לא מעמדת האדון אלא מהעמדה ההפוכה, של מי שהאדון משתדל לדכא ולהשתיק. הרצון העז לשבור שתיקה, ולמצוא קול צלול ובהיר שיספר את האמת כולה (המוכר לנו בין השאר מתנועת MeToo), הוא מאפיין שמגדיר את שירת ההווה בכללה, ובעיקר את שירת הנשים. בהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את נעם פרתום (גילוי נאות: ערכתי את ספריה), שמעניקה לעיקרון הזה – לרצון לספר את האמת כולה חרף כל המכשולים – את ביטויו המסחרר והווירטואוזי ביותר.

ולביטוי השני: דומה שבשירת העשור האחרון אפשר לזהות תנועה מהעמדה המסורתית, המייחסת דומיננטיות תרבותית לאב, לעמדה שחותרת לבירור הרבה יותר מעמיק של דמות האם. לשינוי הזה השלכות דרמטיות על אופיה של שירת ההווה, משום שהיא מעתיקה את תשומת הלב מהסכסוך האדיפלי בין אבות ובנים, כלומר מהצורך למרוד ולדכא, לכמיהה הגדולה, ולקושי הגדול, להיות הורה בכלל ואם בפרט. משוררות רבות העניקו בעשור האחרון ביטויים משוכללים למורכבות הזאת ולקשת הגורלות הכרוכה בה, הכוללת לא רק אהבה ותחושת ייעוד ומשמעות אלא גם נסיונות קשים כהפלה, שכול ודיכאון אחרי לידה, וכוללת אף את נקודות המבט של מי שאינם רוצים או אינם יכולים להיות הורים. אי אפשר למנות את כל המשוררות והמשוררים שהעמידו את ההורות במרכז שירתם, אבל כדאי להזכיר בהקשר זה לפחות שבעה אבות – רפי וייכרט, ליאור שטרנברג, יקיר בן משה, עדי עסיס, אלי אליהו, עדי וולפסון וערן בר־גיל; ושבע אימהות – חדוה הרכבי, אורית גידלי, הדס גלעד, מיה טבת דיין, אפרת מישורי, שלומית נעים נאור ואיילה בן לולו.

ד.

לצד המהפכות הגדולות של העשור האחרון, המזרחית והנשית, המבוססות שתיהן על חתירה לביטוי צלול ומאוחה ככל האפשר של תכנים מוכחשים ומושתקים, כדאי להזכיר כמה מוקדים מעניינים של התנגדות לפואטיקה של ההווה. אחד מהם קשור למורשתו של דוד אבידן, ולנסיונותיהם של לא מעט משוררים צעירים, רובם ככולם גברים, לפתח אספקטים שונים של הפואטיקה האבידנית – מצד אחד את העניין שהיה לו במחשבים, תקשורת וטכנולוגיה, ומצד שני את דבקותו הכמו־דתית בכוחה הגואל והמושיע של השפה עצמה. בין המשוררים האלה אפשר למנות את ערן הדס, תומר ליכטש, ליאור זלמנסון, גלעד מאירי ואלכס בן ארי, לצד משוררים הקשורים לחבורת "הבה להבא" כסער יכין ויואב עזרא. אצל משוררים שמושפעים פחות מאבידן, כמו נמרוד ברקו ושגיא אלנקווה, מתבטאת ההתנגדות לשירת ההווה במאמץ לעצב פיוז'ן סבוך וקשה לפיענוח בין חוויות גופניות עזות לשפה רוחנית ומטאפיזית, ואילו אצל משוררים הקרובים ברוחם לחבורת "הו!" כמו עמרי לבנת ורועי שניידר, ובמידת מה גם אצל עמרי שרת, עמנואל יצחק לוי ונדב ליניאל, אפשר לזהות עניין עמוק בעברית עצמה כשפת סוד מכושפת או כשפת קודש. מה שמשותף לכל המשוררים הללו, מכל הזרמים, הוא הסירוב לכתוב שירה שוברת שתיקה. להפך – רובם ככולם מאמינים שאל הרבדים העמוקים והמשמעותיים ביותר של הניסיון האנושי אי אפשר לגשת באופן ישיר אלא רק בדרכי עקיפין. במילים אחרות: הם לא מאמינים בשבירת שתיקה אלא בשתיקה, במסתורין שאופף אותה ובבלתי ניתן לביטוי שנחבא מעבר לה.

ואולי כאן בדיוק – במתח שבין סודות וגילויים, שתיקה ושבירתה, מסכות והסרתן – נמצא הלב הפועם של שירת ההווה על כל האספקטים שלה, ואולי לא במקרה כמה מהמשוררת המקוריות ביותר שהתגלו בעשור האחרון, כמו שרה כוי, שירה סתיו, רחל פרץ, שי שניידר־אילת, ואן נוין, יעל סטטמן, חיה לוי, שני פוקר, נוית בראל, נועה שקרג'י, גל נתן, נועה שחם, נעמה שקד, שרי שביט, אורין רוזנר ואלה נובק — ומצד שני משוררות ותיקות שמעמדן כמשוררות מרכזיות התבסס בעשור הזה, כשולמית אפפל, אמירה הס, חדוה הרכבי, נורית זרחי, רחל חלפי ואגי משעול — ממקמות את עצמן על הסף הזה בדיוק, שבין שני הצדדים של האמת: המסתתר והמתגלה.

ולסיום כדאי להזכיר כמה משוררים שהלכו לאחרונה לעולמם, ואי אפשר לתאר את שירת העשור האחרון בלי תרומתם הייחודית, כטוביה ריבנר, מרדכי גלדמן, תמיר להב־רדלמסר, יותם ראובני, אורי ברנשטיין, תנחום אבגר, ישראל אלירז, חיים גורי, נתן זך, ישראל בר־כוכב וטלי לטוביצקי.

ה.

אז מה צפוי בעשור הבא? אין לי מושג. אבל אני יודע על מה לא כתבתי – לא על השירה הלהט"בית, לא על השירה הדתית והדתל"שית החדשה, וגם לא על שירה פלסטינית או ערבית־ישראלית בעברית. לא שאין משוררים מצויינים או משוררות מרתקות גם בזירות הללו, בהחלט יש, וכמה מהם הוזכרו למעלה, אבל דומה שבעשור האחרון לא הסתמנה בהן פריצת דרך מובהקת או בשורה חדשה. ואני מקווה שלמסכם הבא, בעוד עשור, יהיו דברים מעניינים לספר גם עליהן.

יום שישי, 24 בדצמבר, 2021 משוררים צעירים, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים