באחד השירים הפחות טובים בספרו החדש, שיר שעשוי במתכונת של ריאיון עצמי, אלמוג בהר שואל את עצמו: "אתה מאמין?" ועונה: "עדיין לא". שואל "אתה חילוני?" ועונה: "אף פעם לא הייתי. לא חשבתי שזה אפשרי." אפשר לשער שמדובר בתשובות מתחכמות, אולי אירוניות, מה גם שיש בספר החדש לא מעט חומרים כאלה בדיוק, מתחכמים ואירוניים. למשל, לשאלה "מה ערבי-יהודי בך?" בהר עונה: "יש לי אצבעות ערביות-יהודיות, גם בכפות הידיים וגם בכפות הרגליים", וברור שמדובר בהתחכמות, ספק מתריסה ספק משתעשעת. אבל נדמה שדווקא בכל הנוגע למתח בין חילוניות ואמונה תשובותיו של בהר רציניות: הוא מעולם לא היה חילוני והוא עדיין לא מאמין, ואולי אפשר להבין מכך שבהר הולך בדרך הארוכה, האינסופית, של התשובה: הדרך המוליכה מחילוניות בלתי אפשרית לאמונה בלתי מושגת.
אז אולי הקטגוריה היא "רוצה להאמין"? זה אולי מה שבהר היה רוצה שנאמין, אלא שלרצון הזה, להאמין, אין שום עדות משמעותית בשירים עצמם. מי שרוצה להאמין שייך לזן המתפללים: הוא מפציר באלוהיו שיתגלה לו ויעניק לו אמונה ותקווה. אלא שבספרו של בהר, אף שיש בו הרבה מילים על אלוהים והרבה פלפולים תיאולוגיים ולצידם לא מעט כמיהות וצמאונות – בעיקר געגועים לעידנים אחרים, שבהם האמונה וכמוה הכפירה היו משמעותיות ומובנות מאליהן – למרות שיש בו מכל אלה, אין בספר שום רמז לתפילה, פרט אולי לשתי שורות המעידות יותר מכל על שוליותה: "ותפילות שאין להן יודע/ ולחשים שאין להם שומע". בהר לא מתפלל. יתרה מזאת: הוא לא מאמין בתפילות. ובמילים פשוטות יותר: הוא לא מאמין. עדיין לא.
אז לְמה בהר מתכוון כשהוא מעיד שהחילוניות אינה אפשרית מבחינתו ועם זאת הוא לא מאמין? בדיוק כמו שזה נשמע: שהוא לא זה ולא זה. וליתר דיוק: שהוא גם וגם. והרצון הזה, להיות גם וגם, הוא שמעניק לשיריו את עוצמתם המיוחדת אבל גם חושף אותם בחולשתם, לפעמים אפילו בריקנותם. יש בשיריו של בהר רצון אמיתי, עמוק וגלוי, להיות הכל. הכל מכל. לרקוד על כל החתונות. להיות כל המשוררים מכל הסוגים, חיים ומתים, צדיקים ושובבים, מאמינים וכופרים. גם להשתייך לעדת המשוררים הדגולים של פעם, וגם להימנות עם המשוררים המהפכנים של עכשיו. גם להיות משורר זקן ומכובד ממסדר משוררי החוכמה, וגם משורר צעיר ומעודכן המאמין ביתרון הבשר על הרוח. גם טרובדור נצחי המגולל אגדות משחר הזמנים, וגם משורר אקדמי שמתמחה בציטוט משוררים עתיקים. ברגע של גילוי לב בהר כותב: "אני אוסף דברי חוכמה של אחרים/ ובהירשמם תחת אצבעותי הם הופכים לשלי./ איני רוצה להיות משורר, אני רוצה להיות היסטוריון של השירה,/ של השירות." ברור שבהר רוצה להיות משורר, רוצה מאוד, אבל הוא גם רוצה להיות הרבה יותר ממשורר. וליתר דיוק: הרבה יותר מסתם משורר אחד.
וכאן, סביב שאלת הריבוי והיחידות, שירתו של בהר מתחילה להסתחרר. זה לב העניין שלו כמעט בכל דבר, וכמובן באלוהים: יומרתו להיות אחד ויחיד ומיוחד לצד נטייתו לפרות, לרבות, להתחלף, להתרבות, להתארגן בסדרות ארוכות. זה גם הלב הפועם של שירת האהבה של בהר – הקושי הגדול, לצד המחויבות העמוקה, להיות נאמן לאישה אחת. "אנחנו המונותאיסטים המונוגמיים," הוא כותב, "לא אוהבים שירה. היא/ פוערת מעלינו את לוע החירות. ואולי/ נפגוש בה אל אחר או אישה אחרת/ ויתבלבלו חיינו." ולמי שישאל מה יש פה, רגע של גילוי לב או התחכמות אירונית, ביטוי לאמונה או רמז לכפירה, התשובה ככל הנראה תהיה: גם וגם.
אלמוג בהר, כדי שהמלח יתפזר על האהבה, הקיבוץ המאוחד
- לרשימה על "שירים לאסירי בתי הסוהר".
- לרשימה על "חוט מושך מן הלשון".
- לרשימה על "צמאון בארות".