לספרה השני של שלומית נעים נאור יש שם נהדר: "דברים שאנחנו לא מדברות עליהם". זה גם שמו של השיר שחותם את הספר ומונה כמה מהדברים האלה: "בגידת הגוף/ העובר ושב/ התעבות האגן/ בדיקות הדם/ חוסר השינה/ דחיסות הבשר/ סמיכות הנפש/ ליל הטבילה." אפשר לשער שלא מעט נשים כן מדברות על הדברים האלה, אבל אולי לא מספיק, ובעיקר לא מספיק כותבות עליהם שירים. ואולי שם מדויק יותר לספר (אבל ארוך מדי ויפה פחות) יהיה "דברים שאם אנחנו – המשוררות – לא נכתוב עליהם, איש לא יכתוב עליהם." כי גברים בטח לא ידברו על זה, וגם לא יכתבו.
ומה המכנה המשותף לדברים שאנחנו לא מדברות עליהם? לכל מי שקורא את הספר ברור מהו – זה הגוף, הגוף החי, כמקור ומוקד בלעדי של כמיהה, רעב, שפיעה, כאב, פחד, מחלה, חיים, אהבה, מוות. הגוף חשוב כל כך משום שיש מקומות או מצבים שבהם אפילו אלוהים – זה שנוכח לכאורה בכל – בורח מהם, כמו שנעים נאור מסבירה בשיר "הבתים של אלוהים". למשל: מחלקות מסוימות בבית חולים. או כשאישה הכמהה לילד נאלצת לעבור גרידה. אבל דווקא במקומות האלה, הנטושים מכל, נטושים אפילו מאלוהים, נותר לפחות דבר אחד: הגוף על מכאוביו, בדידותו, זיקותיו לגופים אחרים, יאושו, תקוותיו הבלתי נדלות.
וכשמנסים להבין מה מעניק לזיקה המשוררית של נעים נאור לגוף את כוחה המיוחד, צריך לחשוב על שפע ושפיעה, ובכלל זה על מבול, הצפה, העדר גבולות. יש משהו שופע ומתערבל בשירתה, ולעיתים קרובות מדובר בשפע ובמערבולת שמאפיינים את הכמיהה האימהית: הן את הכמיהה להיות לאם, והן את רשת הכמיהות הכרוכות באימהות עצמה – כמיהות שיש בהן תמיד קונפליקט פנימי חריף ומתסכל משום שיש בהן רצון כפול, סותר: להיפרד מהעובר, מהעולל, מהבת הנולדת, ובה בעת להישאר מחוברת אליה ככל האפשר. מה גם שהמערבולת הזה, האימהית, היא רב ממדית – מדובר לא רק במערבולת של רגשות סותרים, או במערבולת של גופים שמתחברים זה לזה ונפרדים זה מזה, אלא גם במערבולת של עבודה, טיפול, דאגה, כביסה, לכלוך, נקיונות, האכלה, פחד, שיעמום, עייפות, תשוקה מתמדת לברוח ותשוקה עזה לא פחות להישאר ולא לעזוב לעולם. ולנעים נאור יש כישרון מיוחד לתיאור המערבולות המבהילות האלה, על המצוקה הגדולה הכרוכה בהן. שירי האימהות שלה יפים במיוחד בגלל שתמיד יש בהם יסוד של צער, של קינה – גם משום שבאימהות יש תמיד פוטנציאל אלים, הן כלפי האם והן כלפי הבת, ובעיקר משום שמלווה אותה מתח מתמיד בין מחסור באהבה ועודף של אהבה.
והזיקה ההדוקה הזאת בין עודף ומחסור היא צד נוסף בחווית הגוף של נעים נאור שהופך את שיריה למרתקים כל כך. עודף באהבה פירושו אהבה תלויה על בלימה, אהבה שנותרה ללא מענה – כלומר מחסור באהבה שכנגד – ונעים נאור מנסחת לא פעם את החוויה הסבוכה והכואבת הזאת באמצעות מילה מפתיעה במקצת: "שאריות". זה שמו של השער הראשון בספר, ושם הכוונה היא בין השאר לשאריות בלתי מעוכלות של בדידות שלא נעלמות גם לאחר שהכמיהה לאהבה נענית, אבל בשירים אחרים מדובר בשאריות במובן הכי מילולי וישיר של המילה: שאריות של אוכל. כמו באחד השירים היפים ביותר בקובץ, "אלוהי האורז האבוד", שהופך אורז שלא נאכל ונאסף וניתן כמנחה למשל רב יופי לאהבה שנאחזת בעצמה: אהבה שלא מצליחה, ובעצם לא רוצה – כל עוד יש לה ברירה – לומר לעצמה די.
שלומית נעים נאור, דברים שאנחנו לא מדברות עליהם