"איך מגשרים על הפער בין שפיות ושיגעון?" שואלת גל נתן – עובדת סוציאלית ומשוררת – בפתח אחד משיריה, ומנסחת את האתגר הפואטי שהיא מתמודדת איתו בהצלחה כה מרשימה בספר הביכורים שלה: לתאר במינימום מילים ובמקסימום דיוק את מגוון הדינמיקות שמוליכות אנשים בין שני המרחבים או הקטבים הללו, שפיות ושיגעון, שבמבט שטחי (ואולי לא רק שטחי) נראים כל כך רחוקים ומנותקים זה מזה.
דומה שבשירי השער הפותח את הספר אפשר לזהות שתי דינמיקות מובחנות כאלה, שונות מאוד זו מזו, כמעט הפוכות. הראשונה, דינמיקת ההשתגעות, דומה למערבולת: משהו מבהיל אותך עד כדי כך שאתה נמלט מפניו אל המחסה – המבהיל לא פחות, ואולי יותר – שמציע הטירוף, ובמילים אחרות: אתה בורח מפני הטירוף אל תוך הטירוף כמו בנוסחה התיאולוגית המפורסמת של אבן גבירול, "אברח ממך אליך, ואתכסה מחמתך בצילך". כבר בשיר הראשון יש ייצוג מתעתע במיוחד לתנועה המעגלית הזאת: מתוארת בו ילדונת שחופרת מחילה בארגז החול כדי להימלט מאימת גן הילדים שהיא כלואה בו, וכשראשה מגיח מהצד השני משקיפים עליה פניה של עוזרת הגננת – כלומר של הסוהרת.
בדינמיקה ההפוכה בכיוונה, לעומת זאת – דינמיקת ההצטללות? ההתיישרות? החזרה לחיים? כל בחירה תהיה חד-צדדית מדי – כרוכה תמיד מידה של התמעטות, של השתקה, אפילו של שקר: מי שניסתה לחמוק מבעד למחילת הארנב של עליזה לומדת לא להימלט מפני הטירוף אלא להצניע אותו בתוכה. לומדת את הכלל המנוסח באחד השירים: "הצניעי את המופרעות כאילו היתה פות". לומדת לא לנסות להסביר לפסיכולוג מה בדיוק קורה לה אלא לומר לו: "אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני חושבת על העתיד."
אלא שמשירי השער השני של הספר והלאה הכל מתערבל שוב, מתמלא במשמעויות חדשות ונעשה אפילו יותר מורכב ומרתק, כי רק אז, תוך כדי קריאה, מתברר שרוב שירי הספר הם בעצם שירי אהבה – שירים על התאהבות, על פרידה, על כמיהה לפרידה ועל אימה מפני פרידה, על השתגעות ביחד ועל השתגעות לחוד. שני דברים מפליאים מתגלים בשירי האהבה/אי-אהבה של נתן: רוחב היריעה שלהם, שקשור ליכולתה של המשוררת לתאר קשת רחבה מאוד של התנסויות זוגיות, והמתח המתמיד שהם יוצרים בין שני צירי הספר – ציר השיגעון והשפיות וציר האהבה והפרידה. משהו בשירים כל כך עז וקונקרטי, שלא תמיד ברור מה המשל ומה הנמשל: אם המשוררת משתמשת בשיגעון כמשל לאהבה, או להפך, באהבה כמשל לשיגעון. וככל שהיחסים בין הצירים נעשים סבוכים יותר, מתברר עוד משהו: שבסופו של דבר לשתי הדינמיקות ההפוכות לכאורה שפותחות את הספר, דינמיקת ההשתגעות ודינמיקת ההתיישרות, יש היגיון משותף. בשני הכיוונים, פנימה והחוצה, אין ברירה אלא להתמודד עם השיגעון, כלומר לאבד שליטה. אין ברירה אלא להתאהב, לעזוב, להיעזב, להישאר, לקפוץ אל תוך התהום או לדלג מעליה, להתמוטט, להתחיל מחדש. וכך גם מתברר שלמרות שאי אפשר להכחיש את הפער בין שפיות ושיגעון וקשה מאוד לגשר עליו, הם הרבה פחות מנותקים זה מזה ממה שנדמה.
לנתן יש כישרון מיוחד לשירים קצרצרים. יכולתה לכנס למילים ספורות דינמיקות דרמטיות של לידה, מוות, השתגעות, התאהבות, פרידה, היא מפליאה ממש. הנה שלושה קצרצרים כאלה. אחד על אהבה: "הוא לא רך/ אבל/ הקוצים שלו/ מתאימים בדיוק/ לחורים/ בלב שלי". אחד על כתיבה: "השירים לא שותים חלב הם שותים דם." ועוד אחד על אזור הדמדומים שבין חיים ומוות: "כולם ודאי חושבים/ שזאת הפעם הראשונה/ שאני מתה./ אל תדאגו./ אני כבר יודעת/ מה לעשות."
גל נתן, הלטאות הסגולות בחוץ, פרדס