רוחמה וייס, שאישה אינה אלוהים

פורסם בתאריך 17 במאי 2020 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בבסיס "שאישה אינה אלוהים", ספר שיריה החדש של רוחמה וייס, עומד גילוי נורא, גילויו של גילוי העריות שהמשוררת נפלה לו קורבן בילדותה. המתעלל היה אביה. הכפילות הזאת – "גילוי של גילוי" – היא משמעותית, שכן מדובר בהתרחשות רב שכבתית, מתמשכת ומהדהדת, שנתקלת במכשולים פנימיים וחיצוניים של השכחה והשתקה, ולכן מתחייבת ממנה מודעות עצמית בלתי פוסקת.

בשכבה הקדומה ביותר מצוי כמובן האסון עצמו, גילוי העריות, שהתרחש בעבר הרחוק, שלמרות התרחקותו המתמדת נותר תמיד קרוב מדי. מעל לאסון הזה, השרוי במידה רבה באפלה, מרחפים הזכרונות הקשים ששרדו את האימה, אלא שדווקא בזכרונות האלה, על כל הכאב הכרוך בהם, יש גם תועלת סמויה, שכן ניתן לראות בהם מין חוט אריאדנה שמאפשר למשוררת להיחלץ מהמבוך. ואכן, בזכות החוט הזה הלכה והתהוותה אצלה במשך השנים ההבנה שזה אכן מה שהיה שם, גילוי עריות, כלומר אב מתעלל – הבנה שהגיעה לרגע של צלילות מסתורית כאשר המילים המפורשות "גילוי עריות" התנסחו לפתע, הבהירו את ממדי האימה ופתחו פתח להחלמה. אלא שאפילו מעבר לגילוי הנורא הזה המתין גילוי נוסף, לא פחות קשה: ההבנה שמדובר לכל היותר בהחלמה חלקית. שכן גם לאחר שהאסון נחשף על כל מעמקיו, בשורת החורבן אינה נענית בבשורת ישועה. אפשר אולי להשלים עם החורבן, אפשר לנסות לשים לו גבול, אבל אי אפשר להיגאל ממנו.

כאן בדיוק – בצלילות הזאת, או בפיכחון הזה, ביכולת להבהיר שהחורבן היה ושאין ממנו תקומה ועם זאת אין ברירה אלא לחיות בצילו – מצויים הכוח והיופי המיוחדים המאפיינים את שירתה של וייס. יש בה איזון יוצא דופן – זאת מילת המפתח: איזון – בין אפלה לבהירות, מורכבות לצלילות, רב-שכבתיות לחשיפה לאור, שתיקה לגילוי. האיזון הזה זוכה לאחד מגילוייו החזקים ביותר בשיר "ויצא הקול" (ששמו רומז למעמד הר סיני): "הוא אמר את השם המפורש -/ גילוי עריות/ בלי לדעת איזה נס יכולה לחולל אמירה בהירה אחת.// ופתאום, בהרף דבריו, הבנו כמה היה זה תמיד/ כיסוי עריות/ וכמה שקט שוכן בגילוי.// וכל החיות שנגסו בי בלב/ החרישו מול ברכת הראיה הפקוחה מכולן/ גילוי. עריות."

כל האמירות בשיר הזה, שפני השטח שלו ישירים וברורים כל כך, אינן מובנות מאליהן. כיצד גילויו של דבר עכור ואפל כגילוי עריות יכול להחשב ל"אמירה בהירה", כיצד הוא יכול לחולל נס, להציע ראיה שאין פקוחה ממנה, להביא איתו שקט, להשקיט את הכאב? ואכן, דומה שהשקט הזה הוא לב השיר, כי הוא מכיל בעת ובעונה אחת הן את השתיקה הכואבת שכיסתה את האמת במשך השנים, ממש קברה אותה תחתיה, והן את השקט שהשתרר כאשר האמת נחלצה מכיסוייה וקמה לתחיה. כי גם אם לילדות שחרבה ולאב שהחריב לא יכולה להיות תקומה או גאולה, לאמת יש.

רוחמה וייס, שגדלה בבית דתי-לאומי, היא מרצה תלמוד במוסדות רפורמיים מרכזיים כהיברו יוניון קולג' ובית שמואל – אולי סוג המרד שהכי מאיים על הממסד האורתודוקסי. ונדמה שדווקא בזכות המרד הזה, ובזכות עוצמתו הגלויה, היא מרשה לעצמה לתרגם את זעקותיה והתרסותיה כנגד אבינו שבשמיים ואביה שבארץ לשירה צלולה ומדוייקת כל כך – שירה המבוססת על איפוק, אנדרסטייטמנט, איזונים פנימיים עדינים, מידה נכונה וצניעות. קל להיכבש לקסם של שירה שרוצה ללכת בגדולות, לבעור באש הכמיהה לעולמות עליונים וכיו"ב, אבל לפעמים נחוצה לא פחות, ואפילו יותר, שירה כמו של וייס – שירה שמבקשת להיחלץ מתוך שתיקה כפויה ומיוסרת לטובת השקט המנחם שיש בהשלמה עם האמת.

רוחמה וייס, שאישה אינה אלוהים, הקיבוץ המאוחד

יום ראשון, 17 במאי, 2020 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים