מירי בן שמחון, רק האוויר בחוץ שגיא: כל השירים כולל שירים מן העיזבון

פורסם בתאריך 16 במרץ 2018 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

המשוררת מירי בן שמחון, שספר כל שיריה ראה סוף-סוף אור, כתבה בשנות השמונים והתשעים סדרה משמעותית של שירים מרתקים, חריפים ובעיקר חכמים מאוד, אינטיליגנטים עד כאב. את האינטיליגנציה המרה והארסית שלה גייסה בן-שמחון כדי ללטש ולדייק את נקודת המבט המאוימת שלתוכה היא נקלעה בנעוריה, בנסיונותיה הראשונים לחיות חיים הראויים למשוררת, חיים של חופש ועונג, משמעות ויצירה. זו היתה בראש וראש נקודת מבט נשית-מזרחית – פרספקטיבה פואטית חדשנית שבעיני רוב העסקנים הספרותיים והמשוררים המרכזיים של התקופה ההיא נתפסה לכל היותר כקוריוז אקזוטי. ומה שסיבך את העניינים אפילו יותר היה הדפוס המיוחד שבן שמחון העניקה לנקודת המבט הזאת – מושחז, גלוי לב, מפוכח אך שאפתני, מודע לכאביו ובטוח בעצמו. נשיות מרוקאית מושחזת ומפוכחת? לאנשי הזמן ההוא זה היה צירוף בלתי סביר, כמעט בלתי מפוענח, ולכן מוחמץ מראש.  

הרי אפילו ארז ביטון, הגבר, נחשב אז למשורר סוג ב', כזה שכותב שירת "פולקלור", אז איזה סיכוי היה לאישה כבן-שמחון לזכות בכבוד שהיתה ראויה לו? מה גם שדווקא היתרון המובהק של שירתה – יכולתה לבטא עמדות פצועות ופרדוקסליות מבעד לפריזמה שכלתנית בעיקרה, בלי לברוח לשירה מתמתקת, צבעונית, סוריאליסטית, מיסטית וכיו"ב – נתפס אז כמאכזב, נטול סקס אפיל, דעתני מדי, אולי אפילו גברי מדי. והאכזבה איימה להפוך ללעג כאשר השכלתנות הזאת נשפטה על רקע מעמדה של המשוררת, הרעוע במושגי אותן שנים, כאישה מזרחית שחוצה את גבולות המהוגנות המסורתית, גבולות "כבוד בת מלך פנימה", על מנת להגשים את כמיהתה העמוקה לקוטב האבהי, הגברי, הנחשק כל כך, של המרחב המגדרי הנוקשה שהכתיב את דמותה של השירה הישראלית בשנות השמונים. שהרי רק הקוטב הגברי-אשכנזי נתפס אז כשלם רוחנית, עצמאי אינטלקטואלית, ראוי להתענות גופנית, והכי חשוב – כיצירתי, משוררי, "קאנוני". 

חייה של בן שמחון היו קצרים וקשים. היא נולדה ב1950 במרסיי, בדרך ממרוקו לישראל, לאם בלתי קשובה ולאב נוטש, אושפזה בבגרותה שוב ושוב במחלקות פסיכיאטריות, ומתה בתאונת דרכים מסתורית, ספק-התאבדותית, ב1996. היא זכתה לפרסם שלושה ספרי שירה בחייה: "מעוניינת לא מעוניינת" (83'), "שיבולת דקה בכד חרס עתיק" (85'), ו"צמא" (90'); ספר רביעי, "אכזיסטנציאליזם חרד", ראה אור כשנתיים אחרי מותה; ולכרך כל שיריה שראה כעת אור נוספה חטיבה חמישית, ובה מבחר שירים מעזבונה. הכרך נחתם בשני שירי קינה חזקים וכאובים במיוחד על מות האב הנוטש, האהוב אך חדל האישים, שמילא תפקיד מרכזי בעולמה של בן שמחון, שכן הוא זה שסימן לה – הן בקסמו הגברי והן בהעדרו – את הנתיב שהוביל אותה אל אזור הדמדומים הרגשי והחברתי שעליו היא מדווחת בשיריה. 

בחלק מהשירים תופסות את מקום האב דמויות גבריות מקבילות לו, פתיניות ובלתי מושגות כמוהו, כדמותו של המשורר מאיר ויזלטיר. היחסים בין ויזלטיר למשוררת היו אכן מסובכים מאוד, אך הניסיון ליחס לו תפקיד מרכזי לא רק בביוגרפיה שלה אלא גם בהבנת שירתה נראה לי בעייתי. דומה שויזלטיר היה בעיקר מין וו שעליו תלתה המשוררת את כמיהתה לאב. הרבה יותר משמעותית (ואני מקווה שקציעה אלון, אחת מעורכות הספר שגם הוסיפה לו אחרית דבר, תסכים איתי בעניין זה) היא ההשפעה שהיו למשוררות על שירתה של בן שמחון, קודם כל ליונה וולך, ולא פחות מכך לאמירה הס, ידידתה של בן-שמחון, שחלקה איתה באותן שנים את המשא הכבד של בשורת השירה הנשית-מזרחית. 

רק האוויר בחוץ שגיא: כל השירים של מירי בן שמחון כולל שירים מן העיזבון, הוצאת גומא

יום שישי, 16 במרץ, 2018 היכל התהילה

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים