שחר-מריו מרדכי, תפוס מקום לגשם, פרדס

פורסם בתאריך 24 במאי 2019 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בספרו החדש, הרביעי, שחר-מריו מרדכי נולד מחדש כמשורר מדוייק וחכם, נאמן לעצמו עד כאב, כזה שיונק את כוחו מאהבתו הגדולה לשפתו העתיקה, העברית, ועם זאת מצליח להעניק לה צליל חדש לחלוטין – זר, רחוק, בודד מאוד לפעמים, אוקיאני, טרנס-אטלנטי. מרדכי תמיד היה מוכשר להפליא, "מוכשר כמו שד", כמו שכתבתי ברשימה על ספרו "תולדות העתיד" מ2010, אבל בה בעת היה ברור שדווקא היכולת השדית הזאת – כלומר הוירטואוזיות הלשונית והסגנונית שלו – מאיימת להכשיל אותו, כי היא מפתה אותו לכתוב שירים מלהיבים אך גם ריקים במקצת, ולסחרר את מערבולות המילים האנרגטיות שהוא יודע להפיק הרחק ממרכזי הכובד והכאב של שירתו. הנטייה הזאת ניכרה היטב גם בשירתו הפוליטית המיוחדת של מרדכי – מיוחדת כי בזכות הכרותו העמוקה עם שכבותיה הרבות והמתנגשות של העברית הוא ניסה לא פעם לישב בשיריו את הקונפליקטים הגדולים שקורעים את השירה הישראלית בת זמננו: בין שמאל לימין, דת לחילון, מזרחים ואשכנזים. קשה היה שלא לכבד את מאמצי האיחוי האלה, ובכל זאת היה בהם משהו מתסכל במקצת, שכן אי אפשר לאלחש קונפליקטים בעזרת מילים, יפות ומכשפות ככל שתהיינה. 

והנה בא הספר החדש והכל השתנה. שירתו של מרדכי לא פחות וירטואוזית עכשיו, אבל מדובר בוירטואוזיות אחרת לגמרי, מעודנת, מצטנעת, כזאת שאינה מבליטה את עצמה אלא מכוונת אל העיקר. המסכות נפלו. הספר החדש מופנם הרבה יותר מקודמיו, ובמובן מסויים גם עצוב יותר, אם כי ההרגשה היא שזה לא עצב חדש, שהעצב הזה נכח תמיד בשירתו של מרדכי, אלא שעכשיו הוא הרבה יותר מודע לעצמו, שלם עם עצמו, הרבה פחות מוכחש. אפשר לשאול מה קרה, ואחת התשובות היא שמרדכי כבר לא גר כאן יותר. הוא היגר. אולי לא לתמיד, אבל כבר כמה שנים שהוא חי בארצות הברית, ובשנים האחרונות הוא השתקע בבולטימור. את האושר הוא כנראה לא מצא שם, אבל אם להאמין לשירים הוא מצא שם את עצמו, בין השאר כמשורר, ומתוך כך גם את חווית התשתית של שירתו – בדידות ומרחק. 

אפשר למצוא בספרו החדש של מרדכי שירי בדידות ומרחק משני סוגים עיקריים. את הסוג הראשון אפשר לכנות "שירי טבע", אלא שהכינוי הזה מחמיץ את יופים. אלה הם שירים המשרטטים נופים עירוניים ולא עירוניים שמרדכי נתקל בהם בנדודיו בצפון אמריקה, וניכרת בהם יכולתו להדהד במלים מעטות מרחבים עצומים של ריק וכמיהה – סופת שלג שקורעת בבת אחת את רקיעי ניו יורק והופכת את מנהטן לטירת חורף מבוצרת; סנאי ערירי בפארק שמשקיף על המוני האדם המתגוררים בגורדי השחקים סביבו; הוריקן של זעם ואהבה שסוחף עיר חוף לאוקיינוס. ויש סוג נוסף של שירי בדידות שאפשר למצוא בספר, יפים לא פחות – שירי אהבה המופנים לדמות מסתורית, ספק גבר אבוד ספק אל רחוק ומתעתע, המצליחים גם הם, בדומה לשירי הטבע של מרדכי, לפרוש במילים מעטות מרחבי ענק של ריק וכמיהה שמהדהדים את הבדידות משני קצותיה – הפגוע והנזקק, אבל גם הפתוח והנשגב. 

ויש גם שירים פוליטיים בספר החדש, אלא שהם שונים לגמרי מהשירים הפוליטיים של מרדכי מספריו הקודמים: במקום לחתור לקונצנזוס בין מרכז לשוליים או בין ימין לשמאל כמו בשיריו מפעם, הם בוחרים צד. אולי אלה הנדודים שלימדו את מרדכי עם מי הוא מזדהה באמת כשהוא נשאר לבדו – תמיד עם המהגר, הבודד, הנרדף.

שחר-מריו מרדכי, תפוס מקום לגשם, פרדס

יום שישי, 24 במאי, 2019 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים