אפרת מישורי, אישה נשואה ושירים בודדים

פורסם בתאריך 8 בפברואר 2019 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אחרי שני ספרים – "הבוהמה הביתית" ו"Thinkerbell" – שבהם אפרת מישורי זיקקה את שירתה למשקע הכי מצומצם ודחוס שלה, ליטשה אותה לראי כדי שתשקף את כאבי הפנטום הכי אכזריים שלה, פוררה וחוררה אותה כדי שבין הלולאות יילכד ההעדר שבלע את חייה, ביתה, נישואיה וגירושיה, היא חוזרת בספרה החדש, "אישה נשואה ושירים בודדים", לנדיבות המתפרעת של שירתה המוקדמת. שירי הספר החדש לא רק ארוכים ומגוונים יותר משירי שני הספרים שקדמו לו, הם גם ישירים יותר, וכמה מהם כתובים אפילו כשירים בפרוזה: שירים שמספרים סיפור. ויש חשיבות לעצם נכונותה של מישורי לספר סיפור – לא להסתפק כבעבר במשלים מתעתעים על מה שאין ומעולם לא היה, אלא להסתכן בעדות גלויה ומחוייבת על מה שיש: על הנולד, המתהווה, המשתנה. וההבחנה בין מה שאין ומה שיש אצל מישורי אולי אינה מובנת מאליה, אבל ברורה: מה שאין הם האב והבעל. מה שיש הם האם ובנה או בתה.

מבחינה זו שם הספר החדש, "אישה נשואה ושירים בודדים", הוא מטעה במקצת (ואולי פשוט אנכרוניסטי, מורשת ספריה הקודמים של המשוררת), שכן הנישואים והגירושים תופסים בו מקום קטן יחסית. יש כמה שורות שיר שעוסקות בהם – כמו "נשאר רק התאריך / סימן לאורך" – אבל רוב שירי הספר עוסקים באימהות, במשוררת כאם לבן ובמשוררת כבת לאם, ובזיקה בין שתי האימהות האלה, ובין שתי הלידות שחוללו אותן. 

השירים היפים והמשמעותיים ביותר בספר, אלה שפותחים וחותמים אותו, וכאמור מעוצבים כשירים בפרוזה, מספרים את סיפורו של מבחן האמהות האולטימטיבי – התופעה שהגילוי החיצוני והמקוטלג-כביכול שלה מכונה "דיכאון אחרי לידה". אלא שאצל מישורי יש בדיכאון הזה משהו הרבה יותר רחב ועקרוני, משהו עמוק ובלתי מקוטלג שזולג לשאר שירי הספר, והופך את המשוררת שוב ושוב מאם אבודה לתינוקת אבודה – "התינוקת החולה / התינוקת החולה / התינוקת החולה שזחלה // אל המילה". זוהי תינוקת הלכודה בכמיהה נואשת לאם שאבדה לה: לאֵם בדמותה כמטפלת פסיכולוגית בשירי השער "על מדף גבוה", לאֵם בדמותה כמאהבת או בת זוג בשירי השער "חשבון", ולאֵם כמילה, כשירה, כבבואה או כזיכרון רחוק בשער "איני באמת". וחשוב להדגיש שמעבר לכל הכמיהות האלה, כמיהות התינוקת, בולטת בספר החדש כמיהה נוספת – להגיח מכל הבבואות והבדיות כמו מתוך רחם, ולהיאחז שוב בממשות גם אִם היא קרועה ומבהילה.     

הדגש הזה על אימהות אינו חדש אצל מישורי. שירי "אישה נשואה ושירים בודדים" החזיר אותי בבת אחת לשיריה משנות התשעים, ובעיקר לשירי ספרה השני, "ממרחקי אפרת", שנפתח בהתנגשות חזיתית עם אם מיתולוגית והסתיים במה שאפשר לפרש כתיעוד בזמן אמת של דיכאון אחרי לידה: "במילון השנאות אשר לאפרת מישורי / נקבע כי 'טיטו' הוא גוש של חיבה / מתעוררת לנוכח פגיעה / הנקראת בשפתנו ילד // הרשו לי לקרוא לו נמרוד." הזיקה בין הספרים מפליאה ממש, ולכן מתבקש לשאול מה קרה בעשרים השנה שמפרידות ביניהם. ואולי מה שהתהווה בחלוף שני העשורים האלה היא ההבנה עד כמה האימהות הזאת – הזרה, הקרועה, המבהילה  – היא משמעותית; ההבנה שלמרות התגלותה כגורל כפוי ומסתורי היא גם מקור של חיים ואהבה; ובעיקר, ההבנה שהאם לאמיתה אינה האם ההיא מפעם, האבודה והבדויה, אלא האם עכשיו, כלומר המשוררת עצמה, ודווקא משום שהיא המשוררת עצמה, אפשר לחזור אליה – לחזור כדי להחזיר אותה לחיים, וכדי לכתוב על מסעה הארוך הביתה.   

אפרת מישורי, אישה נשואה ושירים בודדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

יום שישי, 8 בפברואר, 2019 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים