אימאן מרסאל היא משוררת מצריה צעירה למדי, ילידת 1966, שנולדה בכפר בצפון הדלתא ומתגוררת בשנים האחרונות בקנדה. המפגש של הקורא הישראלי עם "גיאוגרפיה חלופית", ספרה האחרון שתרגומו העברי ראה כעת אור, הוא משמעותי, חזק ומפתיע, ויש בו שכבות מרתקות של יופי ואירוניה. הרצון המבורך של המתרגם, ששון סומך, לקרב את קוראי השירה הישראלית לשירה הערבית בת זמננו, ואולי בדרך זו גם לחבר אותה להקשרה הגיאוגרפי המיידי, מניב במקרה הזה מפגש עם משוררת שעוסקת באינטנסיביות דווקא בתנועה ההפוכה-לכאורה, זו שמובילה מהמזרח התיכון לעולם החדש: מהמרחב הגיאוגרפי הדחוס בזכרונות עתיקים שהשירה העברית התנחלה בו בלי ממש להשתלב בו, להווה או עתיד צלולים ושקופים כביכול, פתוחים, מרחפים, "מערביים" – גיאוגרפיה חלופית שישראל מפנטזת לפעמים שהיא נטועה בה, ואף על פי כן היא רחוקה ממנה בערך כמו מצרים.
הספר עוסק אם כן בהגירה ובזיכרון, והדבר בולט בשיר המצורף לרשימה, שהבט מרכזי ביופיו קשור למרחק הטעון שהוא יוצר בין "המהגר החדש" שמופיע בשורת הפתיחה לבין ערגת "הגולה לארצו" הנחבאת באמצע השיר. השירה היתה עסוקה מאז ומתמיד בגלות – זוהי חוויה תשתיתית בשירה הסינית הקלסית, למשל, בשירה העברית מאז התנ"ך, בשירות רבות אחרות, עתיקות ומודרניות, וגם השירה הערבית עסוקה בה בדרכים שונות, וחלקן, כמו אצל מחמוד דרוויש, מובנות לנו וקרובות אלינו מאוד.
ומה בדבר שירת "המהגר החדש"? היא שונה מאוד באופיה: במקום התנועה העצובה של הגולה מלב העולם לשוליו, מציון לבבל או מבירת האימפריה לפרובינציה מרוחקת, המהגר החדש לכוד בתנועה טרגית לא פחות, מבחינות מסוימות אפילו יותר – מארץ מולדתו והזירה החיה של תרבותו (שנדחקו, מבחינתו לפחות, לשוליים) לעבר המרכז החדש של העולם. יש בחווית המהגר החדש הבט מכריע ולא פתור של נטישה, שמוחרף כאשר המהגר הוא משורר שממשיך לכתוב בשפת אמו.
בשיר "ד"ר לוי" מרסאל כותבת: "אילו היה ד"ר לוי מצרי הוא היה הופך כוכב סרטים,/ אילו הייתי עדיין מצריה הייתי מתאהבת בו./ אבל הוא היגר מרוסיה מסיבות כלכליות, ומישראל/ מסיבות מוסריות, ומדרום אפריקה מסיבות רגשיות…". הלב הישראלי החם יכול להתעצב או להתעצבן על האזכור של מוסריותנו המפוקפקת, אבל זה לא מעניין. מה שמעניין זה מה שהשיר רומז אליו במכוון ולא במכוון – שהסיבות להגירתו של המהגר החדש סבוכות זו בזו ללא תקנה, קרועות בין אילוצים, מניעים והצדקות, וקשה להבחין בין ממדיהן השונים. באותה מידה של דיוק ניתן היה לומר שהרופא היהודי של מרסאל היגר מרוסיה מסיבות מוסריות ומישראל מסיבות רגשיות ומשתיהן מסיבות כלכליות – וכך או כך התיאור היה מבולבל ולוקה בחסר.
השיר המצורף לרשימה צלול וישיר מאוד, אבל יש בספר שירים מורכבים יותר, שמפגישים בדרכים מסתוריות ביוגרפיה, זיכרון תרבותי, גיאוגרפיה והיסטוריה. באחד השירים האלה, המחזור "קריאת העבר", מבחינה מרסאל בין שני סוגים של זיכרון: מצד אחד הזיכרון היציב והמשמר שמפתה אותנו לדבוק במולדתנו ובמסורותינו העתיקות, ומתבטא בין השאר בערכים גיאוגרפיים ודתיים המדברים בשם "הנצח", ומצד שני הזיכרון המכלה והמתכלה, שעיקרו שינוי ושכחה, העשוי במידת האדם החי ונעלם עם מותו. בין שני אלה היא מחפשת מין אמצע מסובך שהיא מכנה "הקול", משהו שאינו נצחי כמו הפירמידות או הנשמה בדתות המונותיאיסטיות, אך גם לא ממהר למות כמו הגוף ותשוקותיו, ודווקא משום כך הוא מצליח להשתמר ולהשתנות בעת ובעונה אחת, ללוות את הנודד בנדודיו ולשמש לו מצפן. היא מתכוונת לדברים רבים, בין השאר למשהו שמהדהד מבעד לקולות אהוביה המתים, אך גם, כמובן, לנחמה החלקית והמתסכלת שמסתמנת לפעמים בקריאה ובכתיבה של שירה.
אימאן מרסאל, גיאוגרפיה חלופית, תרגם מערבית: ששון סומך, הקיבוץ המאוחד
תגובה אחת
נהניתי מהשיר.