"לרוחב", כתב העת החדש שמופץ חינם באינטרנט, הוא תחנה מרתקת בסדרת תהליכים שפוקדים בשנים האחרונות את השירה הישראלית. נפגשים בו שלושה אתגרים שהחיבור ביניהם מתבקש אך מורכב: הניסיון להיענות למהפכת הרשת ולנצל את סוגי החופש החדשים שהיא מעניקה; הצורך לבסס ולפתח את השגיו של הרנסנס המזרחי בשירה הישראלית; והרצון לחבר משוררים ישראלים ופלסטינים, כותבי ערבית ועברית, לפלטפורמה דו-לשונית משותפת.
לכל המגמות האלה אפשר למצוא תקדימים בעולם כתבי העת הישראלי, ובכל זאת יש אסרטיביות מיוחדת בצירופן יחד ב"לרוחב", ועל רקע האסרטיביות הזאת בולט ניסיונם של העורכים להצניע את יומרותיהם. "ומה אם זה יהיה הפוך," הם שואלים בדברי הפתיחה, "ואנו, צאצאים חיוורים של מהפכה ספרותית כושלת, לא נאמר דבר בביטחון גדול, לא נתעקש על מהות, על הגדרות, על חדשנות…" וכו'. נכון שמדובר בנוסח מקובל למדי בכתבי עת לשירה צעירה, אבל הסתירה בין ההצטנעות-כביכול והרדיקליות-למעשה של "לרוחב" רומזת שמסתתר שם קונפליקט קצת יותר מעניין מהמתח הרגיל בין גאווה יומרנית וחשש ביישני שמאפיין משוררים צעירים.
הקונפליקט הזה מגיע לשיאו כשהעורכים מנסים להציג ולהצדיק את הנושא שבו הם בחרו להתמקד בגיליון הראשון – נושא גדול ודרמטי, שהזיקות שלו לצירי המשמעות העיקריים של "לרוחב" מובנות מאליהן. הנושא הוא חורבן, כלומר המתח בין שואה ונכבה, חבלי משיח וכיבוש, רדיקליות דתית ואביב ערבי, טילים על תל אביב ועל עזה, פוסט-ציונות ופשיזם, פחד אלוהים ואפוקליפסה עכשיו, שלא לדבר על המשבר המבהיל במערכת הפיננסית הבינלאומית, מותם בטרם עת של מדינת הרווחה ותהליך השלום, וחורבן הבית המתמשך של הזיכרון היהודי.
רוב ההקשרים האלה ברורים ויש להם ביטויים גלויים בגיליון, אלא שהעורכים מעדיפים משום מה לדון ב"חורבן" באותו נוסח מצטנע, כמעט מתחמק, שמאפיין את שאר דבריהם, לנוע בין בכל-זאת זהיר לאף-על-פי-כן מסויג, ולפתוח את הדיון לכל האפשרויות והיפוכיהן. מדבריהם אפשר להבין שאולי החורבן כבר היה וכולנו מתים מזמן, ואולי החורבן עוד צפוי וכולנו נמות מחר, ואולי כל הדיבורים על חורבן הם אירוניים, מניפולטיביים או סתם כוזבים. תופעה דומה אפשר למצוא במאמרו של אליק אלחנן, "יש תקווה אבל לא לנו". לכאורה נימת דבריו הפוכה לזו של העורכים, שכן בניגוד להם הוא נוקב בשמותיהם המפורשים של כל החורבנות האפשריים ועושה זאת בפתוס נלהב, אבל גם אצלו ניכרת אותה נדנדה בין כמיהות וחרדות אפוקליפטיות לספקנות פוסט-אפוקליפטית מפוכחת ומדודה.
השאלה היא מה מקורה של הזהירות הזאת, והתשובה מתגלה כשקוראים את יצירות השירה והפרוזה שמכונסות בגיליון. די מהר מתברר שאפשר למצוא בהן שלושה סוגים שונים לחלוטין של חורבן. אצל יוצרים פלסטינים שמפרסמים ב"לרוחב", כתאמר מסאלחה ויסמין דאהר (שקטע מיצירתה "פרגמנטים מזיכרון מופגז", בתרגומו של מסאלחה, מצורף לרשימה), זה חורבן בזמן הווה, שמתרחש במלוא עוצמתו כעת, וכרוך בתחושות חריפות של חוסר אונים והתרסה. אצל יוצרים יהודים-מזרחיים, כאלמוג בהר ומואיז בן הראש, זהו חורבן בזמן עבר, חורבנן של תרבויות הגולה במרוקו ובעירק, שבהאחזות בזכרן יש גם נחמה, כי היא מאפשרת להם להמיר את הזהות הקרועה שכפתה עליהם הציונות בזהות יהודית-גלותית מאוחה ויציבה יותר. ואילו אצל יוצרים אשכנזים כעמוס קושניר ואיתן קלינסקי אין לחווית החורבן קיום ברור על ציר הזמן, והיא דומה להד של קינה נצחית, רווית אשמה, על תמימות וטוהר שמעולם לא היו ובכל זאת נרצחו או התאבדו מתישהו בדרך האינסופית, האפוקליפטית, מאירופה למזרח התיכון.
הקושי למקם את החורבן על ציר הזמן הוא מהותי, וחושף פערים דרמטיים בין נקודות המבט וחוויות היסוד של המשתתפים בכתב העת. הפערים האלה מדגישים את מורכבות האתגרים שעורכיו נטלו על עצמם, ומצדיקים את הנימה הזהירה שלהם: עם כל כך הרבה חורבן וכל כך מעט תקווה ("יש תקווה אבל לא לנו", כמו שקובע אלחנן בכותרת מאמרו), קשה מאוד להתלהב.
לרוחב, מגזין גרילה תרבות, גיליון 1: חורבן, עורכים: אלמוג בהר, נעמה גרשי, תאמר מסאלחה, מתי שמואלוף
2 תגובות