חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי

פורסם בתאריך 11 בפברואר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"המאסטרו" אינו ביוגרפיה שלמה של אברהם שלונסקי שכן הספר מוקדש רק למחצית הראשונה של חייו, מלידתו ב-1900 ועד 1938 (שלונסקי מת ב-1973), וכשמעמיקים בו מתברר שבמובן מסויים הוא רק רבע-ביוגרפיה, שכן גם מחצית החיים הזאת נדונה בו רק באופן חלקי, תוך התרכזות במה שגלוי לעין והתעלמות זהירה ממה שמזמין מבט חודר יותר.

אין כאן ביקורת על חגית הלפרין, כותבת הביוגרפיה, ואולי אפילו מסתתר כאן שבח. העובדה שספר כה עבה עוסק רק במחצית חייו של שלונסקי מעידה על התעמקותה של הלפרין בפרטי חייו של המשורר ועל נחישותה להציג תמונה אמינה ומוחשית ככל האפשר שלהם, ובהקשר זה אפשר להבין גם את נטייתה להתרכז בדיון עובדתי ולהימנע מהשערות – לא נחוצות אולי – על מה שהסתתר כביכול במעמקי ליבו או תודעתו.

ההימנעות הזאת מעניינת משום שבפתח הדבר לביוגרפיה הלפרין דווקא מציגה את שלונסקי כסוד או כחידה המזמינים פיענוח. באנדרסטייטמנט אופייני היא מספרת איך "הכרותה העמוקה" עם שלונסקי – שראשיתה שלוש שנים אחרי מותו, ב-1976, כאשר ארכיונו הועבר לטיפולה – נתקלה שוב ושוב בחומות בצורות של פרטיות בלתי חדירה. תחילה התברר ששלונסקי כמעט לא השאיר אחריו טיוטות (כלומר טרח כנראה להשמיד אותן) ולאחר מכן התברר שגם במה שכן השאיר – ואפילו ברשימות יומן, מכתבים אישיים ושירי אהבה גנוזים – האיש נותר חתום וסתום לחלוטין, לכוד בתוך הפרסונה הציבורית והספרותית שלו כמו בתוך אנדרטה.

אני חושב על התסכול של הלפרין: לגלות שלמרות החומר הרב שהועמד לרשותה היא לא מצליחה לגלות שום זכר לשלונסקי האדם, הבשר ודם, הגבר, או במילותיה שלה ל"איש בד' אמותיו" ול"משורר בנעלי הבית": עמוד יומן אחד שבו הוא מספר, למשל, איך בדיוק הרגיש בשנים הרבות שתמרן בין שתי נשותיו, לוסיה ומירה, או שיר גנוז כלשהו שבו הוא דן בגילוי לב בשגעון הגדלות שפיעם בו כאשר החליט להיות יורשו של חיים נחמן ביאליק.

הלפרין רומזת שהביוגרפיה לא היתה נכתבת אלמלא התגלה לה מקור עקיף לפרטי חייו של המשורר – שני ארכיונים ובהם מכתבים וכתבים של אביו של שלונסקי, טוביה. האם המידע הרב על האב עוזר? כן, בהחלט: הוא מרחיב ומעמיק מאוד את תמונת חייו של המשורר, אבל דומה שהוא לא פותר את החידה שהלפרין מנסחת בפתח הדבר, כלומר לא מסביר את הצד "הסגור", הבלתי אישי, שמושל במרבית החומרים הכתובים ששלונסקי הותיר אחריו. מה מסביר את הסגירות הזאת? האם יש איזה סוד שהוא הסתיר, ואולי היתה בו איזו ריקנות משונה? והאם יש קשר בין הריקנות הזאת לחידות קונקרטיות יותר שמאפיינות את דמותו של שלונסקי, למשל לעובדה ששאיפתו העיקרית – להיות יורשו של ביאליק – התגלתה בסופו של דבר הן כיומרה חסרת שחר והן כמשאלה שהתגשמה?

הלפרין – אולי מתוך נאמנות לשלונסקי – ערה לשאלות האלה, אך מעבר לרמזיה בפתח הדבר היא נזהרת מניסוח ישיר שלהן או מניסיון להשיב עליהן, ונדמה לי שזה החן הגדול של ספרה. היא מציירת ברגישות רבה את דמותו של שלונסקי, על המסתורין הגדול הכרוך בה, בלי לנסות לפתור את המסתורין הזה אך גם בלי אפולגוטיקה שתכחיש אותו. היא לא מסתירה את העמימות הבסיסית שאפיינה כמעט כל אספקט בקריירה של המשורר: את העובדה ששירתו זכתה רק לעתים רחוקות לאהבה או להבנה ואפילו בעלי בריתו הקרובים נטו להסתייג ממנה (שלא בצדק – הוא היה משורר מופלא), את אי-הבהירות הפוליטית שליוותה אותו בכל תחנותיו בארץ, מגדוד העבודה ועד מפ"ם; את נטייתו הכפולה לרצות את קוראיו ולהתנשא עליהם, וכמובן גם את ההצלחה האדירה המרחפת מעל לכל כשלונותיו-לכאורה – העובדה שהוא זה שהגה ועיצב, הן כמשורר והן כמתרגם, את הנוסח שתלמידיו, ובראשם נתן אלתרמן ולאה גולדברג, הפכו לדרך המלך של השירה העברית אחרי ביאליק.

חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ

  • עמוד הספר באתר ההוצאה.
  • רשימה של מנחם בן ב-nrg.
  • ראיון שערכה רבקה מיכאלי עם חגית הלפרין ברדיו ללא הפסקה, 103FM.
  • יצחק לבני משוחח עם חגית הלפרין.
  • רשימה של יצחק לאור ב'הארץ'.


תגיות: , ,

יום שישי, 11 בפברואר, 2011 היכל התהילה, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי

רועי
21 בפברואר 2011

כן ירבו

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים