בשיר "העדר", הפותח את ספרה "נקודתיים", עורכת ויסלבה שימבורסקה, כמו ברבים משיריה, ניסוי מחשבתי: היא מדמה עולם הדומה לשלנו פרט לעובדה אחת: בעולם ההוא אמה ואביה לא נישאו זו לזה והמשוררת לא זכתה להיוולד. אמה נישאה לגבר אחר ואביה לאישה אחרת, ולכל אחד מהם נולדה בת, אך "זאת לא הייתי אני". במהלך השיר עולה האפשרות ששתי הנערות אף זכו להיפגש, וגם אם לא התידדו, אולי למדו יחד באותה כיתה.
על פני השטח ברור מה שימבורסקה עושה: היא יוצרת שתי דמויות בדויות על מנת להעניק תוכן ממשי לאפשרות שהיא עצמה, על זהותה המיוחדת, שירתה ותודעתה, לא היו ולא נבראו. מצד אחד מדובר במסלול מחשבה פשוט שכמעט כל ילד סקרן הוגה בו – איפה הייתי אני אם אמא ואבא לא היו נפגשים? – ומצד שני במשל חידתי וסבוך שעוסק בהבחנות הפילוסופיות המתעתעות בין הוויה ואין, מציאות ודמיון, ממשות ותודעה. הצירוף המיוחד הזה, של פשטות ומורכבות המשיקות בעדינות זו לזו, ניצב בליבה של שירת שימבורסקה, המצטיינת בתרגומן של מבוכות פילוסופיות בלתי פתירות לשירים בהירים להפליא (שרפי וייכרט מצטיין בתרגומם לעברית).
רק דבר אחד חסר להשלמת התמונה – המסקנה של הניסוי. ומכיוון שאנחנו עוסקים בשירה ולא במדע, מוטב אולי להחליף את המלה "מסקנה" במלים "מניע" או "תכלית". השאלה היא מה שימבורסקה מנסה לומר לנו באמצעות הניסוי הזה, ואם לא לומר, לפחות לרמוז או לשאול.
רמז לתשובה אפשר למצוא בשיר אחר בספר, "חלומו הנורא של המשורר". שוב מדמה שימבורסקה עולם הדומה לשלנו פרט לעובדה אחת. בעולם ההוא המרחק בין המלים לבין הממשות נמחק, וליתר דיוק: "אין בתחביר משפטי תנאי, / השם נצמד בחוזקה לעצם, / אין להוסיף, לגרוע, לשנות או להזיז." זהו עולם מסויט שאין בו תהיות ללא תשובה, משאלות שלא ייענו או פחדים שאינם מתגשמים. יש בו רק עובדות נחרצות, ולכן לא נותר בו מקום לשירה, פילוסופיה או דת.
יש דמיון עמוק בין שני השירים, ובעצם בין כל שירי "נקודתיים". רובם ככולם הם גרסאות של אותו ניסוי מחשבתי, שבו התודעה – תודעתה המיוחדת של המשוררת או התודעה בכלל – מנסה לחוות את העדרה, ודווקא משום שהיא מצליחה היא נכשלת, שכן היכולת לחוות העדר (להטיל ספק, להיזכר או לייחל) אינה אפשרית בלי קיומה של תודעה. שימבורסקה לא המציאה את הניסוי הזה: זוהי אחת ההוכחות המקובלות לנצחיות הנפש, לקיומו של אלוהים או של תודעה חובקת כל, וכיו"ב.
בשולי הדברים כדאי להעיר שלשיר "חלומו הנורא של המשורר" יש הדים פוליטיים ברורים למדי המכוונים למשטר הקומוניסטי בפולין, ששימבורסקה שיתפה איתו פעולה בתחילת דרכה, לאחר מכן הסתייגה ממנו, ולבסוף, כשאר אזרחי פולין, נפרדה ממנו לשלום. אלא שפוליטיקה והיסטוריה פוליטית, למרות שהן צפות ועולות בכמה משירי הספר, הן עניין שולי יחסית ב"נקודותיים" – הן אולי מסבירות למה שירתה של שימבורסקה התעצבה כפי שהתעצבה, למה ערכים כחרות המחשבה והטלת ספק פעילים ומשמעותיים אצלה כל כך, אבל דומה שהן אינן חודרות לעומק השירים עצמם.
את "נקודתיים" פרסמה שימבורסקה ב-2005, בהיותה בת 82. ואכן, בעומק השירים מתגלה לנו זקנתה של המשוררת, כלומר מותה הקרב, והידיעה (המנוגדת למסקנותיהם של ניסויים רבים שתיאולוגים ופילוסופים ערכו לאורך הדורות) שהתודעה האנושית דווקא נעקרת בקלות מפתיעה מהעולם. כל מה שצריך לעשות זה למות. ואנשים מתים בלי הרף. כולנו נמות. המוות תמיד שם, על פשטותו המובנת מאליה ומורכבותו הבלתי חדירה. דומה שזה המניע העמוק של השירים – רצונה של המשוררת להקדים ולהתוודע למה שצפוי לה – וזה גם מה שנרמז בשיר המצורף לרשימה: כמה קל לנו לדמות את מותנו, וכמה מסתורי וקשה.
ויסלבה שימבורסקה, נקודתיים, תרגום: רפי ויכרט, הוצאת קשב לשירה