ניו אייג'

את השירים ב"הפסקה", ספר הביכורים של של מעין לוי בן סטון, אפשר לתאר בכמה צורות: אפשר לומר, למשל, שהם מציעים עיבוד שירי חכם ומדוייק ושל חומרים שהקהילה הספרותית נוטה להתעלם

לבודהיזם בכלל ולזן בודהיזם בפרט מעמד מיוחד, מרכזי למדי, בקשת המסורות שמזינות את הניו אייג' הישראלי. אולי רק הקבלה פופולרית יותר מהם. סוד קסמו של הזן קשור בין השאר לכך

הסרט "יללה" עוסק בשיר "יללה", וכדי לומר משהו על הסרט כדאי לדבר קודם על השיר. ב"יללה" נולד לא רק קולו של משורר אמריקאי גדול, אלן גינזברג, או קולה של חבורה

המשוררת רבקה מרים היתה ילדת פלא. את ספר שיריה הראשון היא פרסמה ב-1965, עוד בטרם מלאו לה ארבע עשרה, ויש בו שירים שכתבה כשהיתה בת עשר בערך. אין ספק שמרים

המשורר בלפור חקק (כתאומו המשורר הרצל חקק, שעל שירתו אכתוב אם ירצה השם בהזדמנות אחרת) משוכנע שהיחס המסתייג שבו הוא נתקל אצל רוב קובעי הטעם בשירה הישראלית נובע מהשקפותיו הפוליטיות

הכרך השני של כל שירי אבידן מכיל את השירים שכתב בשנות השלושים לחייו, כלומר מ-1964 עד 1973. בקרב אוהבי אבידן מקובל לקרוא לתקופה הזאת "התקופה האקפסרימנטלית" ביצירתו, ומן הביטוי הזה,

לצד שני הרנסנסים הבולטים המנסים להתגבש לאחרונה בשירה העברית – רנסנס התודעה המזרחית ורנסנס החרוז של "הו!" – מתנהל פרוייקט התחדשות נוסף, אולי לא פחות משמעותי: רנסנס של שירה דתית

אגי משעול היא משוררת מצויינת. היא גם משוררת מצליחה מאוד. כישרון והצלחה אינם קשורים בהכרח זה בזה, והנה, משעול התברכה בשניהם. בשנים האחרונות היא הפכה לגברת הראשונה של השירה העברית,

ספר השירה הקודם של זלי גורביץ, "זמן בָּבָּ", היה מין חגיגה לשונית שמחה, משתטה, מתקשקשת ומסתחררת. לא היו בו שירים נפרדים, עם התחלה אמצע וסוף, אלא מין רצף יומני פרוע,