ואן נויין היא משוררת ישראלית ממוצא וייטנאמי. הוריה נמנים עם מי שכונו בשלהי שנות ה-70 "אנשי הסירות". כוייטנאמים רבים הם נמלטו אל הים הפתוח בעקבות נצחון הצפון על הדרום, נסחפו
2011 היתה שנת המהפכה, זו שהתרוממה במהלך הקיץ ושקעה עם בוא הסתיו, אולי כדי להמתין להזדמנות חדשה לפרוץ . תרומת השירה למהפכה היתה שולית. לא משוררים הלהיבו את המוחים בעצרות
משהו הצטלל ב"מעיין" בשבע שנות קיומו. הזיקה בין העמדה הפוליטית של כתב העת – שמאלית, מתנגדת, "מהפכנית" – לבין עמדותיו הפואטיות נעשתה ברורה יותר. התבהרה גם חשיבותו, כלומר העובדה שהוא
לקח לי זמן לאזן בין התגובות השונות שעורר בי ספר הביכורים של עדי עסיס. שני מכשולים הפריעו לי, אחד מיותר ואחד מהותי. המיותר הוא הטקסט בגב הספר, שמהלל את עסיס
האלימות המחרידה של מלחמת עזה לא הותירה רישום עז על החברה הישראלית – היא נותרה נאמנה לעצמה – אבל השירה הישראלית הצעירה כמעט יצאה מדעתה מרוב כאב וזעם. בזריזות ראויה
"מעין" החדש מופץ עם שלושה מוספים – מגזין הקולנוע "מערבון", מגזין האמנות "החדש והרע" וחוברת השירים "אני רוצה לתייק אותך" מאת נמרוד קמר. הדבר המפתיע ביותר שעולה מדפדוף בארבע החוברות
כי מציון תצא תורה: לפני שנה השיקה "כתובת" – קבוצת משוררים ירושלמית הנהנית מתמיכתה של עיריית ירושלים – פסטיבל משוררים חדש, "מטר על מטר" (גילוי נאות: השתתפתי בו), וכעת היא
ספר ראשון הוא רגע חשוב בקריירה של משורר: זוהי הזדמנות לבחון את יצירתו מחוץ לבלגן המייגע של אירועי שירה צעירה, פרסום בכתבי עת, פטפטת בתי-קפה ואינטרנט ויתר המלל והרעש שעוטף
זה קרה מתישהו בין מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה – אולי סביב המהפך: ז'אנר שירי כל המלחמות בנוסח יפה ירקוני התחיל לגווע, ופינה את מקומו לז'אנר שירי המחאה האנטי-מלחמתיים
יותר מחמישים שנה אחרי שנוסד רואה אור גיליון חדש של כתב-העת "עכשיו" במתכונת חדשה לגמרי, דמוית עיתון, ובספירה חדשה, אלפבתית – קבלו את עכשיו א' – וידו של המייסד, גבריאל
את שלמה קראוס, משורר צעיר ועורך סדרת ספרוני השירה של הוצאת "פלונית", היכרתי לא מזמן במסגרת ההכנות לאחד מאירועי שבוע הספר. הוא פנה אלי כנציגה הלא-רשמי של קואליצית המשוררים הצעירים
מה שאנשי "מעין" רוצים זה לקדם גרסה רוקנרולית של הספרות העברית. רוקנרול, סגנון מוזיקלי שפרץ לפני יותר מחמישים שנה ומיצה את עצמו תוך עשור וחצי, הוא סמל לרעיון קצת יותר