ספרו החדש של דן מירון, "הקול האורפיאי", ספר בשני כרכים שעוסק בשירת הנשים העברית, נפתח באחד הטקסטים המתוקים ביותר שמירון אי פעם כתב, מגולות הכותרת של יצירתו. מדובר בממואר קצר
עמיחי חסון – משורר צעיר, בוגר ישיבת ההסדר בעתניאל, עיתונאי, סטודנט לקולנוע – עסוק מאוד במורשת המשפחתית הכפולה שלו, האשכנזית-טריפוליטאית. במחזור "דיוקן משפחתי חדש" הוא מנסה למצוא סיפור שיחבר בין
בעיני רבים מאוהביה אמירה הס, שהתחילה לפרסם לפני שלושים שנה, היא המשוררת הישראלית הבולטת והאסרטיבית ביותר במסורת השירה הפמיניסטית-מזרחית, מהאמהות-המייסדות של המסורת כולה, וכשקוראים את שיריה אפשר להבין למה. יש
יוכבד בת מרים הייתה אחת "המשוררות העבריות הראשונות", אלה שהתחילו לפרסם את שירתן בראשית שנות העשרים של המאה שעברה, במקביל לרחל ולאסתר ראב. ההשוואה לרחל כמעט מתבקשת – הן היו
רק לפני שנתיים זכה המשורר השוודי תומס טרנסטרומר בפרס נובל, וכבר רואה אור כרך כל שיריו בתרגום לעברית. לא רק המהירות מרשימה, גם הספר עצמו. מקובל לומר על שירתו של
בנימין שבילי ידוע כסופר ומשורר "רוחני" מהזן האקלקטי – כזה ששואב את השראתו ממסורות מיסטיות מגוונות, לעתים קרובות יהודיות אבל גם נוצריות, מוסלמיות, זן-בודהיסטיות, דאואיסטיות או אקזיסטנציאליסטיות. אפשר לראות בו
כשאומרים שלום שבזי מתכוונים לא רק למשורר הגדול – שלם בן יוסף בן אביגד בן חלפון משתא אלשבזי – אלא לתרבות ספרותית שלמה, יקום של שירה, הלא היא שירת יהודי
"סידור עבודה" הוא ספר מצויין, כמו בדרך כלל אצל אגי משעול, אבל כמה מהשירים שכלולים בו יפים במיוחד, יפים אפילו יותר מהאחרים, אולי משום שיש בהם נימה חדשה, כואבת יותר.