הו! 12
לא מעט משוררים ששירתם אהובה עלי משתתפים ב"הו!" החדש, ולכן השתוממתי כשגיליתי שרוב השירים הכלולים בו נראים לי נטולי חיים או מאולצים, כאילו משהו במנגנון הפעולה של כתב העת, באופן
לא מעט משוררים ששירתם אהובה עלי משתתפים ב"הו!" החדש, ולכן השתוממתי כשגיליתי שרוב השירים הכלולים בו נראים לי נטולי חיים או מאולצים, כאילו משהו במנגנון הפעולה של כתב העת, באופן
רועי שניידר הוא הזוכה הראשון ב"פרס פסח מיילין למשורר בתחילת דרכו", ומה שהופך את הזכייה והספר למיוחדים הוא סגנונו וגילו. הסגנון עתיק, או בעצם כמו-עתיק: שניידר כותב שירים "כמו פעם",
2011 היתה שנת המהפכה, זו שהתרוממה במהלך הקיץ ושקעה עם בוא הסתיו, אולי כדי להמתין להזדמנות חדשה לפרוץ . תרומת השירה למהפכה היתה שולית. לא משוררים הלהיבו את המוחים בעצרות
משהו הצטלל ב"מעיין" בשבע שנות קיומו. הזיקה בין העמדה הפוליטית של כתב העת – שמאלית, מתנגדת, "מהפכנית" – לבין עמדותיו הפואטיות נעשתה ברורה יותר. התבהרה גם חשיבותו, כלומר העובדה שהוא
הניסיון להבחין בין שירה ופרוזה מציב בעיות קשות, אולי בלתי פתירות, בפני הפילוסוף או התיאורטיקן, אבל למחשבה התמימה הוא פשוט למדי: שיר, בניגוד לפרוזה, מדגיש את ההבטים החושניים והצורניים של
סיון בסקין היא דמות מרכזית בהתעוררות השירה הישראלית בעשור האחרון. כמעט כל פרט בתהליך צמיחתה נראה במבט לאחור סמלי או נבואי. למשל – העובדה שאת שיריה הראשונים, מראשית שנות האלפיים,
למרות שפרסמה שם רק פעם אחת, יערה שחורי היא משוררת "הו!" מובהקת, בין השאר משום ששיריה נוטים להתנגן בסגנון שעשוי להזכיר משוררי עבר כאלתרמן. לפעמים המנגינה חרוזה ושקולה באופן סדיר
פטיה פתאח – איזה שם נפלא – הוא משורר צעיר דו-לשוני הכותב ברוסית ובעברית. הוא נולד ב-1978 בקייב, היגר לישראל בהיותו בן עשר, וכעת ראה אור ספר הביכורים שלו, "עבדתי
הגליון העשרים של "מטעם" מזמין סיכום ביניים, והמסקנה שמסתמנת כאשר סוקרים את הגליונות שראו אור עד כה היא שלצד העיסוק במה שעורך כתב העת מכנה "מחשבה רדיקלית", "מטעם" מוקדש כמעט
כי מציון תצא תורה: לפני שנה השיקה "כתובת" – קבוצת משוררים ירושלמית הנהנית מתמיכתה של עיריית ירושלים – פסטיבל משוררים חדש, "מטר על מטר" (גילוי נאות: השתתפתי בו), וכעת היא
התרבות הישראלית, טוענים ב"הו!", סובלת משתי בעיות יסוד. ראשית היא נגועה בציניות, ומשקפת עמדה ספקנית, מבטלת ומלגלגת, כלפי כל ניסיון להציב "סימני קריאה תרבותיים". שנית היא סובלת מאופקים צרים שמקורם
כתב-העת הספרותי "מטעם" מופיע לא רק בסדירות אלא גם בקצב מרשים: ארבע פעמים בשנה. היעילות הזאת מעניקה לו יתרון בתחרות הלא רשמית בינו לבין כתבי עת בולטים אחרים. לקצב כזה
מאיה ערד ורויאל נץ הם לא רק שניים מהיוצרים הבולטים ביותר בחבורה הספרותית המזוהה עם כתב העת "הו!", אלא גם צמד הדוברים הרהוטים ביותר שלה. שמונה המסות הספרותיות פרי עטם
ב"מטעם 13" יש הרבה דברים יפים, כמו שיריו של המשורר הפלסטיני אנאס אלעילה (בתרגום נביל ארמלי) שאחד מהם מצורף לרשימה, אבל מה שכבש את תשומת לבי הוא מאמר של סיגל
יותר מעשרה כתבי-עת ספרותיים הגיחו לאוויר העולם בשנים האחרונות, והצטרפו אל לא-מעט כתבי-עת ותיקים יותר כ"הליקון" או "עיתון 77". הקינה המרה על מותו של "עידן כתבי-העת", שהיתה פופולרית מאוד בתחילת