דיכאון

טל ניצן קופצת קפיצות מסתוריות מספר לספר, ובספר שיריה החמישי, "להביט באותו ענן פעמיים", היא נוסקת ועפה. זה ספר מופלא – בוטח, מדוייק, חכם. המבנה שלו מושלם: שני מחזורים של

ספרו החדש של אורי ברנשטיין הוא אחד מהשגיו הגדולים ביותר כמשורר, אולי הגדול ביותר. זהו מחזור שירי קינה חדים וצלולים שהמשורר מקונן בהם על עצמו, לא על מותו אלא על

שיריה של לאה פילובסקי שברו את ליבי ביופים, בחוכמתם, ובעיקר בדרכם המיוחדת לשלב רגשות עמוקים ואפלים עם שכל חד ובהיר. זה השכל הנפלא שלה, ויכולתה להפעיל אותו דווקא כאשר היא

"לשכוח ראשונה", ספר שיריה הרביעי של טל ניצן, הוא ספר מרשים שבו היא פורשת לראשונה את קלפיה כמשוררת מגובשת. הספר משדר עצב עיקש ועוסק באובדן, גם באובדן דרך, זכרונות כואבים,

ישראל בר-כוכב התחיל לכתוב בשנות השבעים, וכעת רואה אור ספרו התשיעי – הספק לא רע בכלל. בקהילת השירה הישראלית יש לו שם טוב, של משורר רציני, אבל הוא מעולם לא

ספרו החדש של מאיר ויזלטיר דומה לעץ גאה בשלכת: ענוג ועצוב. העלווה נשרה, ולכן הקווים, קווי הגזע והענפים – הפיכחון, צלו הנחרץ של המוות, חולשת השירה – פשוטים וברורים יותר,

בין שיריו של חזי לסקלי מתגנב ללא הרף מיתוס בריאה אכזרי: היה היתה פעם, לפני נצח או רגע, טעות גורלית, שגיאה איומה ונוראה, ששיבשה ללא תקנה את החיבורים המשמעותיים בנפש

על כריכת הספר "שירי אהבתך" של אביבה דורון קראתי שבחים נמרצים על שיריה מפיהם של אנשי שם. עמוס עוז עוד נשמע מתון יחסית אבל חיים באר יוצא מגדרו: "שיחה עמוקה,

יש משהו מעורר השתאות בסיפור חייו ויצירתו של ג'רארד מנלי הופקינס, המשורר האנגלי הויקטוריאני (1844-1889), שכן כמעט כל פרט משמעותי בסיפור הזה כרוך בסתירות חריפות – חריפות עד כדי כך