אירוניה

לפני שבועים העליתי כאן, בטור הזה, סדרה של שאלות על מצבה של השירה ההומואית הישראלית. הצבעתי על פער בין תפקידה המאתגר והחדשני בשליש השלישי של המאה ה20 לבין מצבה המשברי

"רעד העיר", ספר השירים השלישי של חגית גרוסמן, נפתח בהברקה – בשני שירים שבשמותיהם מופיעה המילה "אבולוציה", ובשניהם האבולוציה, זו שמזיזה את המשוררת קדימה ומאפשרת לה להתגבש, להשתכלל, ולממש אגב

שחר-מריו מרדכי מוכשר כמו שד. הוא כותב כמעט בכל סגנון אפשרי, ורבים משיריו הם פרודיות משוכללות או הומאז'ים משועשעים למשוררים עבריים שקדמו לו – ממשוררי התנ"ך, התפילה, הפיוט, תור הזהב

"שירים לדר" הוא ספר המכנס שירי אהבה עדינים אך גם חגיגיים מאוד, רוויי רגש, שכתב המשורר רפי וייכרט לבתו דר במהלך שלוש השנים הראשונות לחייה. יש משהו מפתיע בספר. וייכרט

לקח לי זמן לאזן בין התגובות השונות שעורר בי ספר הביכורים של עדי עסיס. שני מכשולים הפריעו לי, אחד מיותר ואחד מהותי. המיותר הוא הטקסט בגב הספר, שמהלל את עסיס

יעקב ברזילי נולד ב-1933 בעיר דברצן שבהונגריה, וב-1944 ניצל מרכבת שנסעה לאושוויץ, התגלגל בטעות לאוסטריה ונשלח עם משפחתו לברגן בלזן. אביו וסבו נספו. הוא, אמו ואחותו ניצלו. כמה שנים אחר

השיר הנועז ביותר בספר הביכורים של אלכס בן-ארי הוא השיר שחותם אותו, המבטא התמסרות עד כלות לאישה אהובה, התמסרותו של אפרסק לאישה הנוגסת בו. גברים אינם מרבים לכתוב שירים המבטאים

מה שבולט מייד בספר הביכורים של ענת זכריה זאת ההשפעה של יונה וולך, בעיקר של שיריה המוקדמים, אם כי בהמשך מתבררים גם ההבדלים בין המשוררות. חלק מהם קשור אולי להשפעתה

החידוש המשמעותי היחיד במהדורה החדשה של תרגום המופת של שלונסקי ליצירת המופת של פושקין (על הכריכה היא מכונה "אלמותית" – מילה נאה ומשונה כל כך) הוא אחרית הדבר המועילה עד