משהו טוב קרה למשורר הצעיר סער יכין כאשר הוא היגר מתל אביב למצפה רמון, פרש מן העיר למדבר, ומצא שם, לדבריו, "שפה חדשה". השפה הזאת מעניקה לספרו הרביעי, "קיתונות וקבין",
"קוד", ספרו החדש של ערן הדס – שמעבד את חמשת חומשי התורה לרצף של יחידות לשוניות הדומות לשירי הייקו – הוא פריצת דרך משמעותית ביצירתו, וכדי להבין למה, כדאי לומר
"אדם זקן, מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם", כתב דוד אבידן הצעיר באחד משיריו הזכורים ביותר. אבידן לא זכה להזדקן, ולגלות אם מה שכתב נכון.
אחרי עשרה ספרי שירה רואה כעת אור מבחר מקיף משירתו רפי וייכרט, שמכיל שירים מכל ספריו לצד שירים חדשים. וייכרט נטה לאחרונה לפרסם ספרים שמרוכזים בצורה ספרותית יוצאת דופן (שירים
אפרת מישורי היא אחת המשוררות המוכשרות והמרתקות ביותר בדורה – הדור שהתחיל לכתוב בשנות השמונים, בזנבו של העידן המודרניסטי בשירה הישראלית. אפשר לכנות את הדור הזה "דור הביניים", משום שהוא
משוררים כותבים, זה מה שהם עושים, ואחת לכמה שנים הם בודקים אם הצטברו אצלם מספיק שירים ראויים לפרסום ומכנסים אותם בספר. זה לא חוק טבע, יש יוצאי דופן, אבל זה
הגענו לכרך הרביעי, האחרון, במפעל הכינוס של שירי אבידן, מפעל שמתעד בעזרת עורכיו ענת ויסמן ודוד וינפלד מסע ספרותי ארוך ומורכב שהשירה הישראלית עדיין לא עיכלה את ממדיו, ושאחד הכוחות
אמיר מנשהוף כותב שירה אחרת, חדשה, והחידוש ניכר קודם כל במוזיקליות שלה. הוא משתמש בין השאר בריבוי של מקפים מחברים שתפקידם אינו דקדוקי אלא מוזיקלי: הם מצמידים זוגות וקבוצות של
סיון בסקין היא דמות מרכזית בהתעוררות השירה הישראלית בעשור האחרון. כמעט כל פרט בתהליך צמיחתה נראה במבט לאחור סמלי או נבואי. למשל – העובדה שאת שיריה הראשונים, מראשית שנות האלפיים,
לקח לי זמן, שבוע של דפדוף קדחתני, לתפוס מה מטריד אותי בכרך השלישי של כל שירי אבידן, המכנס את יצירתו משנות ה-70. לא הצלחתי להבין למה בניגוד לציפיות המוקדמות שלי,
בגיליון השני של כתב העת "כתובת" מתפרסם בין השאר מאמר מרתק של גלעד מאירי – אחד מעורכי כתב העת – שמנסה לתאר ולהסביר את מגמותיה של השירה הישראלית המתהווה, ולעשות
פטיה פתאח – איזה שם נפלא – הוא משורר צעיר דו-לשוני הכותב ברוסית ובעברית. הוא נולד ב-1978 בקייב, היגר לישראל בהיותו בן עשר, וכעת ראה אור ספר הביכורים שלו, "עבדתי
הכרך השני של כל שירי אבידן מכיל את השירים שכתב בשנות השלושים לחייו, כלומר מ-1964 עד 1973. בקרב אוהבי אבידן מקובל לקרוא לתקופה הזאת "התקופה האקפסרימנטלית" ביצירתו, ומן הביטוי הזה,
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" – כך נפתחת שירת האזינו של משה. "שמעו שמים והאזיני ארץ כי פי ה' דיבר" – כך נפתח ספר שיריו של ישעיהו. "שמעו
"שירים לדר" הוא ספר המכנס שירי אהבה עדינים אך גם חגיגיים מאוד, רוויי רגש, שכתב המשורר רפי וייכרט לבתו דר במהלך שלוש השנים הראשונות לחייה. יש משהו מפתיע בספר. וייכרט
דוד אבידן היה בן אלמוות. הוא חי כבן אלמוות, כתב כבן אלמוות ומת כבן אלמוות – חסר כל, חולה ובודד. בעשור האחרון לחייו נפגשנו בעיקר במכולת השכונתית. גרנו באותן שנים
התרבות הישראלית, טוענים ב"הו!", סובלת משתי בעיות יסוד. ראשית היא נגועה בציניות, ומשקפת עמדה ספקנית, מבטלת ומלגלגת, כלפי כל ניסיון להציב "סימני קריאה תרבותיים". שנית היא סובלת מאופקים צרים שמקורם
הרולד שימל, שספרו החמישי, "קש", ראה כעת אור, אולי אינו מוכר לקהל הרחב, אבל לאוהבי שירה עברית הוא מוכר היטב, בעיקר בגלל ששירתו מיוחדת ומקורית כל כך. הייחוד הזה מזכיר