רחל חלפי, ספר היצורים
בספרה החדש, "ספר היצורים", מתגלה שירתה של רחל חלפי במיטבה, אולי בשיאה. זה ספר מיוחד מאוד, וייחודו אינו קשור רק לתכניו וצורותיו אלא גם לאופי התהליך היצירתי שהניב אותו, שכן
בספרה החדש, "ספר היצורים", מתגלה שירתה של רחל חלפי במיטבה, אולי בשיאה. זה ספר מיוחד מאוד, וייחודו אינו קשור רק לתכניו וצורותיו אלא גם לאופי התהליך היצירתי שהניב אותו, שכן
פיטר דיוויס הוא משורר אמריקאי צעיר ונידח למדי, שזכה לכבוד מפתיע שמשוררים אמריקאים רבים מאוד, וביניהם מבוססים וטובים ממנו, לא זכו וכנראה גם לא יזכו בו: ספרו השני תורגם במלואו
"כינור ערוך" הוא ספר משמעותי מסיבות רבות, בין השאר בגלל המניעים המנוגדים שמתרוצצים בו. מצד אחד זה ספר מחקרי-אקדמי על שירת ביאליק, שבו הירשפלד הולך בעקבות פרשני ביאליק שקדמו לו,
סיפור התהוותו של הספר "קול היד האחת" מרתק לא פחות מהספר עצמו. בראשית שנות השבעים שהה יואל הופמן בקיוטו במסגרת התמחותו כחוקר תרבות יפן, ובין השאר ניסה לברר אם יש
כששמעתי על "קרבת מקום", אנתולוגיה של שירי תפילה ישראליים בני זמננו, התעוררה בי מייד סקרנות. תפילה היא אחת הצורות הבסיסיות של השירה המקראית, ובמשך עידנים ארוכים, בין השאר בעקבות מה
המשוררת רבקה מרים היתה ילדת פלא. את ספר שיריה הראשון היא פרסמה ב-1965, עוד בטרם מלאו לה ארבע עשרה, ויש בו שירים שכתבה כשהיתה בת עשר בערך. אין ספק שמרים
אנחנו נכנסים במהירות לעידן הספר הדיגיטלי, שבו ספרים לא יהיו בהכרח חפצים עשויי נייר שמניחים על השולחן או מעמידים על מדף אלא יצורים חמקניים יותר. הספר יתרחק מדמותו המוכרת אך
ספר שיריו החדש של אנדד אלדן, שנולד ב-1924, גרם לי לחשוב על פרס ישראל לשירה. שני הזוכים האחרונים בפרס הם טוביה ריבנר ואריה סיון – שניהם, כמו אלדן, ילידי שנות
כשמנסים להבין את היופי המיוחד של שירי הביכורים של טלי לטוביצקי, מבינים שמקורו במיזוג מעניין, אולי אפילו חדשני, בין שתי מסורות ישנות: מצד אחד שירת אהבה נכזבת מלאת רגש וחסרת
השירים הזעירים של מאיה בז'רנו, "הגרגרים" שלה, ממש שימחו אותי. הם צנועים במתכוון, החן שלהם נונשלנטי, התחושה היא שהם נזרקים לחלל העולם כמעט כלאחר יד, כמו פירורי לחם ליונים, בלי
מתברר שנולדה אופנה חדשה. לפני כחצי שנה פרסם אמיר אור את הספר "החיה שבלב", שכותרת המשנה שלו היתה "אהבות: מבחר וחדשים", והנה אשר רייך הולך בעקבותיו, ומפרסם את "השחיין המהיר
אני אוהב את שירתו של נדב ליניאל משום שהיא מחוייבת לערך עתיק שבעשרות השנים האחרונות הוכה ונחבט ונמרט לא מעט – למושג החמקני ששמו "יופי". היו זמנים שבהם הוגים ומשוררים
לקח לי זמן, שבוע של דפדוף קדחתני, לתפוס מה מטריד אותי בכרך השלישי של כל שירי אבידן, המכנס את יצירתו משנות ה-70. לא הצלחתי להבין למה בניגוד לציפיות המוקדמות שלי,
"תמונה של אמא וילדה", ספרה החדש של רחל חלפי, הוא ספר שירים לא קונבנציונלי. יש בו טקסטים מכמה סוגים, וכולם חורגים מהמקובל. לצד קטעי יומן בפרוזה, שאינם מתיימרים להיות שירה,
שחר-מריו מרדכי מוכשר כמו שד. הוא כותב כמעט בכל סגנון אפשרי, ורבים משיריו הם פרודיות משוכללות או הומאז'ים משועשעים למשוררים עבריים שקדמו לו – ממשוררי התנ"ך, התפילה, הפיוט, תור הזהב
למרות שפרסמה שם רק פעם אחת, יערה שחורי היא משוררת "הו!" מובהקת, בין השאר משום ששיריה נוטים להתנגן בסגנון שעשוי להזכיר משוררי עבר כאלתרמן. לפעמים המנגינה חרוזה ושקולה באופן סדיר
ספר השירה האחרון שראה אור בכתר הוא "אינה דדה" הנפלא של יעקב ביטון, וכעת, אחרי כשנתיים וחצי, מתפרסם שם ספר שירה חדש – "חיי החול" של דניאל עוז. העובדה ש"כתר"
'עיר היונה', ספר שיריו הרביעי של נתן אלתרמן, ראה אור ב-1957 והתקבל בהסתייגות רבתי. יריביו של המשורר מיהרו ללגלג עליו ואוהביו לא יכלו להסתיר את אכזבתם. פרסום הספר נתפס מייד