בנימין שבילי, ספר יסירה
בנימין שבילי ידוע כסופר ומשורר "רוחני" מהזן האקלקטי – כזה ששואב את השראתו ממסורות מיסטיות מגוונות, לעתים קרובות יהודיות אבל גם נוצריות, מוסלמיות, זן-בודהיסטיות, דאואיסטיות או אקזיסטנציאליסטיות. אפשר לראות בו
בנימין שבילי ידוע כסופר ומשורר "רוחני" מהזן האקלקטי – כזה ששואב את השראתו ממסורות מיסטיות מגוונות, לעתים קרובות יהודיות אבל גם נוצריות, מוסלמיות, זן-בודהיסטיות, דאואיסטיות או אקזיסטנציאליסטיות. אפשר לראות בו
"שיר|עיר", המכיל שמונה שירים גנוזים של לאה גולדברג, הוא ספר יפה להפליא, בכל מובן של "יפה". השירים נכתבו בעקבות חיתוכי עץ של האמן הבלגי פרנץ מָזֶרֶל, שהרומנים הגרפיים שלו זכו
רועי שניידר הוא הזוכה הראשון ב"פרס פסח מיילין למשורר בתחילת דרכו", ומה שהופך את הזכייה והספר למיוחדים הוא סגנונו וגילו. הסגנון עתיק, או בעצם כמו-עתיק: שניידר כותב שירים "כמו פעם",
"כּוּשִילָאִמָאשֶלָהֵם" הוא מבחר מלהיב של תרגומי שירה שחורה. שמו של המבחר פרובוקטיבי, וגם בביטוי "שירה שחורה", שעורכי המבחר משתמשים בו כדי לאפיין את השירים הכלולים בו, יש משהו מבלבל. אם
לכאורה "תנאים מוקדמים" הוא ספר ביכורים משותף של שני משוררים צעירים, מוחמד אגואני ויונתן קונדה, אבל למעשה הוא קצת (או הרבה) יותר מזה, ואפשר לראות בו ניסוי ספרותי מורכב שמוביל
"פסוקים", ספר שיריו העשירי של זלי גורביץ', הוא ספרו המרשים ביותר, ואפשר להבין את התלהבותו של עורך הספר, דרור בורשטיין, שמציג אותו כגילוי ספרותי משמעותי. אבל כדי להסביר למה ואיך
כשאומרים על יצירת אמנות שהיא "בארוקית" מתכוונים לכמה דברים בבת אחת: ראשית, לכך שיש בה סדר ושיטתיות, שהיא בנויה לתלפיות, כמו תיאוריה מדעית או טיעון פילוסופי חריף ועמוק. שנית, לכך
אם מחפשים מושג שעוטף את פעלו הספרותי המגוון של דורי מנור, המושג הזה הוא פריון, שנלווה אליו הצל שלו: עקרות. הוא עוטף הן את פעלו כמשורר, כלומר את עקרונות היסוד
שירים רבים בספר הביכורים המרשים של שירה סתיו עוסקים באותה חווית יסוד – נטישת בית ההורים. זו חווית יסוד בחיי כולנו, יסודית כל כך שהיא מעלה על הדעת פסוקים עתיקים
קשה להפריז במרכזיותה של שירת ארז ביטון. לפחות אחת הסיבות למרכזיות הזאת מובנת מאליה: ביטון הוא הדמות הבולטת ביותר בסיפור התהוותה של מסורת חדשה ומשמעותית בתולדות השירה העברית – מסורת
בשנים האחרונות נדמה שויסלבה שימבורסקה הפכה למשורר/ת האהוב/ה ביותר בקרב קוראי שירה ישראלים. והפופולריות שלה בישראל משקפת כנראה פופולריות דומה לא רק בפולין אלא גם במקומות אחרים. כשמנסים להסביר את
אמיר אור פרש מניהולה האמנותי של עמותת הליקון שאותה ייסד לפני כעשרים שנה וניווט מאז בהצלחה מרשימה, ואחד מתפקידיו, עורך פרסומי השירה, נמסר לדרור בורשטיין. גליונו החדש של כתב העת
כתב העת "מטען" הזמין את אלטייב ע'נאים, משורר ומתרגם מבקעה אלע'רביה, לערוך את גליון מספר 20 שלו, וע'נאים הפך את הגיליון לאנתולוגיה דו לשונית של שירה פלסטינית צעירה. מדובר בשירה
משהו הצטלל ב"מעיין" בשבע שנות קיומו. הזיקה בין העמדה הפוליטית של כתב העת – שמאלית, מתנגדת, "מהפכנית" – לבין עמדותיו הפואטיות נעשתה ברורה יותר. התבהרה גם חשיבותו, כלומר העובדה שהוא
שקספיר לא היה היחיד שכתב מחזור סונטות בשלהי המאה השש עשרה. הצורה היתה פופולרית מאוד באנגליה של זמנו, יותר ממאתים שנה אחרי שפטררקה העניק לה באיטלקית את צורתה האידיאלית, זו
לבודהיזם בכלל ולזן בודהיזם בפרט מעמד מיוחד, מרכזי למדי, בקשת המסורות שמזינות את הניו אייג' הישראלי. אולי רק הקבלה פופולרית יותר מהם. סוד קסמו של הזן קשור בין השאר לכך
הניסיון להבחין בין שירה ופרוזה מציב בעיות קשות, אולי בלתי פתירות, בפני הפילוסוף או התיאורטיקן, אבל למחשבה התמימה הוא פשוט למדי: שיר, בניגוד לפרוזה, מדגיש את ההבטים החושניים והצורניים של
מאז שנות השמונים הולך וגדל חלקם של משוררים דתיים בשירה הישראלית. לשירה הדתית החדשה שני מאפיינים בולטים: הסתמכות מודגשת על מה שמכונה "המקורות" – תנ"ך, הלכה ומדרש, תפילה – ועיסוק