בלפור חקק, משורר של חצות
המשורר בלפור חקק (כתאומו המשורר הרצל חקק, שעל שירתו אכתוב אם ירצה השם בהזדמנות אחרת) משוכנע שהיחס המסתייג שבו הוא נתקל אצל רוב קובעי הטעם בשירה הישראלית נובע מהשקפותיו הפוליטיות
המשורר בלפור חקק (כתאומו המשורר הרצל חקק, שעל שירתו אכתוב אם ירצה השם בהזדמנות אחרת) משוכנע שהיחס המסתייג שבו הוא נתקל אצל רוב קובעי הטעם בשירה הישראלית נובע מהשקפותיו הפוליטיות
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" – כך נפתחת שירת האזינו של משה. "שמעו שמים והאזיני ארץ כי פי ה' דיבר" – כך נפתח ספר שיריו של ישעיהו. "שמעו
המבחר "על ים ועל חול", המכנס שירים של אריה סיון שעוסקים בתל אביב, הוא מין ספר יום-הולדת, ומדובר ביום-הולדת כפול: מאה שנה לעיר העברית הראשונה, שמונים למשורר הוותיק. כדאי לקרוא
יחיאל פרלמוטר, ששינה את שמו לאבות ישורון, נטש בלב שלם את בית הוריו, את פולין שכונתה אצלו פוילין, נסע לארץ ישראל, הלא היא ציון או פלסטין, והתנחל בה בלב שלם.
קוראים לו אריה אייזנברג, שם יפה ומוזיקלי לכל הדעות, אבל הוא חותם על שיריו בשם-העט החיוור "אריק א." הוא פעיל כמשורר כבר כעשרים שנה, ואף על פי כן הוא עדיין
חביבה פדיה קנתה לה בשנים האחרונות מקום מרכזי בקהילת הרוח והספר הישראלית. לפני כשנתיים היא פרסמה את המאמר "הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית" שהכריז על הצורך להדיח את
ספרו החדש של חיים גורי מוצג על גב הכריכה בחסכנות שמדגישה את גודל המעמד: "ששים שנה אחרי הופעת פרחי אש, (1949), ספר ביכוריו של המשורר חיים גורי, רואה אור הספר
התרבות הישראלית, טוענים ב"הו!", סובלת משתי בעיות יסוד. ראשית היא נגועה בציניות, ומשקפת עמדה ספקנית, מבטלת ומלגלגת, כלפי כל ניסיון להציב "סימני קריאה תרבותיים". שנית היא סובלת מאופקים צרים שמקורם
הגיליון החדש של המגזין "ארץ אחרת" מוקדש לביאליק, וכותרת המשנה שלו היא "לחזור לשאלות הגדולות". השאלה היא מהן השאלות הגדולות הללו ששמו של ביאליק כרוך בהן. הגיליון – שקראתי בהנאה,
לבנימין הרשב (הרושובסקי) מעמד מיוחד, פרדוקסלי, בהיסטוריה של השירה העברית. כחבר בקבוצת "לקראת" – חבורת המשוררים שהתרכזה בשנות החמישים סביב נתן זך – הוא נטל חלק במהפכה שהמניע העיקרי שלה
חוה פנחס-כהן אוהבת להציג את עצמה כאשת ניגודים שאינה נוחה לתיוג: היא דתיה למחצה התומכת בהתנחלויות ואחת ממנהיגות הזרם שקורא להחזיר את השירה העברית אל מקורותיה הדתיים, אבל העיסוק האינטנסיבי
מאיה ערד ורויאל נץ הם לא רק שניים מהיוצרים הבולטים ביותר בחבורה הספרותית המזוהה עם כתב העת "הו!", אלא גם צמד הדוברים הרהוטים ביותר שלה. שמונה המסות הספרותיות פרי עטם
הדבר הבולט ביותר ברשימותיו האוטוביוגרפיות של חיים גורי, המסר הגלוי והכמוס שלהן, הוא הקונפליקט הבלתי פתור שבין חוויות ילדותו ונעוריו, שעמדו בסימן ה"יחד" העז והאמיץ של דור תש"ח והגאווה הגדולה
המפתח להבנת ספר שיריו החדש של סמי שלום שטרית הוא שמו, "יהודים". אצל שטרית המילה הזאת מסובכת במיוחד, כי היא מתפרקת לשתי משמעויות מתנגשות, כמעט סותרות. ב"יהודים" הוא מתכוון הן
התלבטתי ארוכות אם לכתוב על ספר שיריו החדש של אהרן שבתאי, כי מצד אחד הוא יצא ב"חרגול" (אומנם בלי שום מעורבות מצידי) ועל כן אני חשוד כבעל אינטרסים, אבל מצד
ב"מטעם 13" יש הרבה דברים יפים, כמו שיריו של המשורר הפלסטיני אנאס אלעילה (בתרגום נביל ארמלי) שאחד מהם מצורף לרשימה, אבל מה שכבש את תשומת לבי הוא מאמר של סיגל
"צמאון בארות" הוא ספר מרשים מאוד, וכספר ביכורים הוא מרשים במיוחד, למרות שרמת השירים הכלולים בו אינה אחידה. אלמוג בהר נבדל מרוב המשוררים העבריים בני דורו (הוא יליד 1978) ברהיטותו
שפשפתי את עיני במבוכה כשקראתי את דברי השבח של הלית ישורון על שירי יעקב ביטון, המופיעים על גב ספרו הראשון. האם יתכן שהיא כותבת על ביטון שהוא "משורר טבעי, שהחיים