מנחם בן אוהב להציג את עצמו כ"איש שהכי מבין שירה בארץ". ויש בזה משהו: מנחם בן מבין שירה בערך כמו שטבעוני או יהודי כשר למהדרין מבין באוכל. הוא מבין, בטח
את רובי שונברגר אני מכיר מאז שנות השמונים, כשערכנו יחד עם אלון אלטרס וחזי לסקלי את הגיליון היחיד של כתב העת "מקום". בבתי הקפה הספרותיים של אז הדביקו לארבעתנו את
יש כאן משהו שדומה לתופעה – משוררים שהתחילו לפרסם בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, שקעו בשתיקה ממושכת בסוף שנות ה-80, ושוברים אותה דווקא עכשיו, כעבור יותר מעשרים שנה. מרדכי
את השירים ב"הפסקה", ספר הביכורים של של מעין לוי בן סטון, אפשר לתאר בכמה צורות: אפשר לומר, למשל, שהם מציעים עיבוד שירי חכם ומדוייק ושל חומרים שהקהילה הספרותית נוטה להתעלם
במבט ראשון יש משהו קל ומתוק מדי, או רך ומלטף מדי, בשירי הביכורים של הילה אהרון בריק. במבט שני הכל מסתבך, ועוצמתם של השירים נחשפת. בעולם פחות תקין-פוליטית אפשר היה
בניגוד לחיים גורי או נתן זך, מאיר ויזלטיר לא התפתה עדיין להוציא מהדורת כל-כתבי של שיריו, גם לא מבחר עבה ומייצג. הוא מצא דרך אחרת, אולי מוצלחת יותר, לשמר את נוכחותה של שירתו
היחסים בין רחל לביקורת השירה העברית הם מסובכים. הביקורת מתקשה לקבוע את "הגודל הנכון" שלה, ומתרוצצות בה שתי גישות מנוגדות: גישה מקטינה שרואה בה משוררת מוגבלת וסנטימנטלית, וגישה מאדירה שרואה
"פסוקים", ספר שיריו העשירי של זלי גורביץ', הוא ספרו המרשים ביותר, ואפשר להבין את התלהבותו של עורך הספר, דרור בורשטיין, שמציג אותו כגילוי ספרותי משמעותי. אבל כדי להסביר למה ואיך
אז הנה שוב נוחת עלינו שבוע הספר, והחגיגה מדגישה את העובדה שהקהילה הספרותית בדיכאון עמוק. משוררות ומשוררים, סופרות וסופרים, ומו"לים ועורכות ומתרגמים וחוקרות ספרות ועיתונאי ספרות מכל הסוגים והזרמים –
2011 היתה שנת המהפכה, זו שהתרוממה במהלך הקיץ ושקעה עם בוא הסתיו, אולי כדי להמתין להזדמנות חדשה לפרוץ . תרומת השירה למהפכה היתה שולית. לא משוררים הלהיבו את המוחים בעצרות
"האש הרגילה", ספרו השני של אלחנן ניר, הוא ספר שירה נועז שמסמן אותו כאחד המשוררים הבולטים בדורו. הכישרון ניכר כבר בספרו הראשון, "תחינה על האינטימיות", אלא ששם ליוותה את השירים
האם התחדש משהו במחשבה על שירת אבות ישורון מאז מותו? מבחר המאמרים החדש, "איך נקרא אבות ישורון", מגלה שהתרחש שינוי דרמטי. העורכת, לילך לחמן, רומזת לשינוי הזה במבוא, כשהיא מבחינה
יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים
כתב העת החדש "דחק" משלב בוז גמור כלפי ההווה הספרותי עם האלהה של העבר. בבוז הגורף כלפי ההווה יש מידה לא מבוטלת של עיוורון. עורך כתב העת, יהודה ויזן, מספיק
"כינור ערוך" הוא ספר משמעותי מסיבות רבות, בין השאר בגלל המניעים המנוגדים שמתרוצצים בו. מצד אחד זה ספר מחקרי-אקדמי על שירת ביאליק, שבו הירשפלד הולך בעקבות פרשני ביאליק שקדמו לו,
כששמעתי על "קרבת מקום", אנתולוגיה של שירי תפילה ישראליים בני זמננו, התעוררה בי מייד סקרנות. תפילה היא אחת הצורות הבסיסיות של השירה המקראית, ובמשך עידנים ארוכים, בין השאר בעקבות מה
הדבר הבולט ביותר בשירים המכונסים ב"ממש", ספר שיריה השני של חוקרת הספרות הצעירה נוית בראל, הוא הקושי הגדול להבין אותם. שיר אופיני של בראל דומה יותר מכל לכתב חידה, לתשבץ
אנחנו נכנסים במהירות לעידן הספר הדיגיטלי, שבו ספרים לא יהיו בהכרח חפצים עשויי נייר שמניחים על השולחן או מעמידים על מדף אלא יצורים חמקניים יותר. הספר יתרחק מדמותו המוכרת אך