מיניות

שלושה ספרי שירה שראו אור לאחרונה עסוקים, כל אחד בדרכו, בניסיון להתוות, ובמובן מסויים גם לפרוץ, את הגבול המסתורי בין החיים והמתים. אני לא מתכוון לסיאנסים, העלאה באוב או תקשורים

אם מחפשים מושג שעוטף את פעלו הספרותי המגוון של דורי מנור, המושג הזה הוא פריון, שנלווה אליו הצל שלו: עקרות. הוא עוטף הן את פעלו כמשורר, כלומר את עקרונות היסוד

התגובה הראשונה שלי לשירי הביכורים של יובל אידו טל, מורה ומומחה לזן בודהיזם, היתה רתיעה, שהתחלפה בחיבה הולכת וגדלה. החיסרון הבולט של הספר הוא גם היתרון הגדול שלו: מידה רבה

שקספיר לא היה היחיד שכתב מחזור סונטות בשלהי המאה השש עשרה. הצורה היתה פופולרית מאוד באנגליה של זמנו, יותר ממאתים שנה אחרי שפטררקה העניק לה באיטלקית את צורתה האידיאלית, זו

"כינור ערוך" הוא ספר משמעותי מסיבות רבות, בין השאר בגלל המניעים המנוגדים שמתרוצצים בו. מצד אחד זה ספר מחקרי-אקדמי על שירת ביאליק, שבו הירשפלד הולך בעקבות פרשני ביאליק שקדמו לו,

הסרט "יללה" עוסק בשיר "יללה", וכדי לומר משהו על הסרט כדאי לדבר קודם על השיר. ב"יללה" נולד לא רק קולו של משורר אמריקאי גדול, אלן גינזברג, או קולה של חבורה

עוד לפני שפתחתי את ספרו הגדוש של חן קליינמן, שהזכיר לי בעוביו מבחר של משורר ותיק על אף שמדובר בספרו השני של משורר כבן שלושים,  נדהמתי משמו: "במלוא מוטת הבריאה".

מתברר שנולדה אופנה חדשה. לפני כחצי שנה פרסם אמיר אור את הספר "החיה שבלב", שכותרת המשנה שלו היתה "אהבות: מבחר וחדשים", והנה אשר רייך הולך בעקבותיו, ומפרסם את "השחיין המהיר

אופיר נוריאל כותב שירה רבת עוצמה, אישית ומקורית מאוד, שאבני הבניין שלה פשוטות ובסיסיות להפליא. שירתו מכונסת לתוך תבנית רגשית ומושגית צרה ונוקשה שנובעת ככל הנראה מנסיבות חייו המיוחדות. מושג

שחר-מריו מרדכי מוכשר כמו שד. הוא כותב כמעט בכל סגנון אפשרי, ורבים משיריו הם פרודיות משוכללות או הומאז'ים משועשעים למשוררים עבריים שקדמו לו – ממשוררי התנ"ך, התפילה, הפיוט, תור הזהב

בספר הביכורים המרשים של ליאור גרנות כלולים שירי אהבה רבים המכוונים לאישה. גרנות מצטרפת כמדומה למגמה משמעותית בשירה הישראלית של עשרים השנה האחרונות – להתרחבותה ולהתפתחותה המואצת של השירה הלסבית.

אפשר להבין למה אורי ברנשטיין נדלק על דמותו המיתולוגית של טירזיאס, הנביא שנאלץ לספר לאדיפוס את מי בדיוק הוא הרג ולמי בדיוק הוא נשוי. בעיקר משום שטירזיאס – לפחות בעיני

אהבתי את 'תפוזים', ספרו הקודם של אילן ברקוביץ'. זה היה ספר חמצמץ-מתוק, מלא אור, שהתנועע בין רצון להשיב לשירה בכלל ולשירת האהבה בפרט את תמימותן האבודה, לבין מודעות מיוסרת לכך

אמיר אור הוא דמות מרכזית ומשפיעה בקהילת השירה הישראלית – כעורך שירה, כמורה לשירה, כעסקן שירה, אך לא כמשורר. במסגרת פעילותו בעמותת הליקון הוא תרם להתפתחותם ולקידומם של עשרות משוררים

ננו שבתאי, אחת המשוררות המרתקות ביותר שהתחילו לפרסם בעשור האחרון, מעמידה במרכז יצירתה את יחסיה הסבוכים עם אביה, המשורר אהרן שבתאי. יחסה אליו כאב הוא כפול: מצד אחד אהבה גדולה,

ספר שיריו החדש של צביקה שטרנפלד, משורר חיפאי ותיק, מגולל סיפור אהבה בין שני ישראלים: הגבר הוא יהודי בגיל העמידה והאישה היא ערביה צעירה אך נשואה. בשיר הפתיחה נעזר שטרנפלד

קוראים לו אריה אייזנברג, שם יפה ומוזיקלי לכל הדעות, אבל הוא חותם על שיריו בשם-העט החיוור "אריק א." הוא פעיל כמשורר כבר כעשרים שנה, ואף על פי כן הוא עדיין

השיר המצורף לרשימה מסכם לא רע את ספרו השני של יקיר בן-משה. מה הכי בולט בשיר הזה? ראשית, תנועתו הבלתי פוסקת של המשורר מאישה לאישה, וריבוי הנשים המתפנק והמפתה, או