רוני סומק, כוח סוס
רוני סומק לא בדיוק כותב את שיריו, אלא גוזר ותופר אותם, מוסיף פאייטים, כיסים ורוכסנים, ולפעמים נעזר בגזרות שהוא שולף מעותקים מתפוררים של מגזין התפירה בורדה. מחט תקועה בין השפתיים
רוני סומק לא בדיוק כותב את שיריו, אלא גוזר ותופר אותם, מוסיף פאייטים, כיסים ורוכסנים, ולפעמים נעזר בגזרות שהוא שולף מעותקים מתפוררים של מגזין התפירה בורדה. מחט תקועה בין השפתיים
שם ספרו השני של יעקב ביטון, "מחברות התבוסה", הוא שם קשה וחשוף מאוד במשמעויותיו השליליות: אלה הם שירי תבוסה ומפלה, היפוכם הגמור של שירי ניצחון וישועה. במקום "מפלה" אפשר לומר
"יפה העולם על קו הקץ" כתב טוביה ריבנר בספרו הקודם, "שירים סותרים", והתחושה בספרו החדש היא שהעולם והחיים ממשיכים להיות יפים ומרובי סתירות גם כשהקו הזה, קו המוות, הולך ונמתח
משוררים כותבים, זה מה שהם עושים, ואחת לכמה שנים הם בודקים אם הצטברו אצלם מספיק שירים ראויים לפרסום ומכנסים אותם בספר. זה לא חוק טבע, יש יוצאי דופן, אבל זה
יש משהו קשה ואלים בפתיחה של "מפה לפה" – הספר-פואמה, ובעצם שיר האהבה הארוך, שכתבה ענת לוין לאמה. אחד מפרקי הפתיחה של הפואמה הוא מין לקסיקון של אלימות הורית, והמילים
המשורר פאול צלאן נולד ב1920 בצ'רנוביץ' למשפחה יהודית דתית דוברת גרמנית. שמו היה פאול פסח אנצ'ל. כאשר הוריו נעצרו ונשלחו למותם במחנה עבודה בטרנסיסיטריה ב1942, בנם לא היה בבית וניצל.
יש כאן משהו שדומה לתופעה – משוררים שהתחילו לפרסם בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, שקעו בשתיקה ממושכת בסוף שנות ה-80, ושוברים אותה דווקא עכשיו, כעבור יותר מעשרים שנה. מרדכי
"שנת חורף", ספר הביכורים של עירית כץ, הוא דוגמה מצויינת ליצירתו של פער בסיסי, אולי מכוון, בין תוכנו הממשי של הספר לאריזה היחצ"נית שלו. הספר מוצג כספר של מהגרת. עירית
במבט ראשון יש משהו קל ומתוק מדי, או רך ומלטף מדי, בשירי הביכורים של הילה אהרון בריק. במבט שני הכל מסתבך, ועוצמתם של השירים נחשפת. בעולם פחות תקין-פוליטית אפשר היה
יש דמיון בין ספר הביכורים המרשים של יונתן ברג, "מפרשים קשים", לבין ספר ביכורים מרשים אחר שראה אור לא מזמן, "לשון איטית" של שירה סתיו. שני הספרים מספרים סיפור חיים
כשאומרים שלום שבזי מתכוונים לא רק למשורר הגדול – שלם בן יוסף בן אביגד בן חלפון משתא אלשבזי – אלא לתרבות ספרותית שלמה, יקום של שירה, הלא היא שירת יהודי
"אני לא רוצה ילדים / אני מבקשת פטור מחוקי האהבה" מצהירה ענת זכריה במחזור השירים "נעשה אדם", ובמקום אחר באותו מחזור היא כותבת: "אל תעשה לי ילד / מול תינוקות
שלושה ספרי שירה שראו אור לאחרונה עסוקים, כל אחד בדרכו, בניסיון להתוות, ובמובן מסויים גם לפרוץ, את הגבול המסתורי בין החיים והמתים. אני לא מתכוון לסיאנסים, העלאה באוב או תקשורים
לאור היה משורר משמעותי מראשית דרכו, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הוא הגשים כמיהה דו-משמעית שליוותה אותו תמיד, והצליח לכבוש את עמדת המשורר הסמכותי – משורר שהוא גם אב ומורה
אם מחפשים מושג שעוטף את פעלו הספרותי המגוון של דורי מנור, המושג הזה הוא פריון, שנלווה אליו הצל שלו: עקרות. הוא עוטף הן את פעלו כמשורר, כלומר את עקרונות היסוד
"סידור עבודה" הוא ספר מצויין, כמו בדרך כלל אצל אגי משעול, אבל כמה מהשירים שכלולים בו יפים במיוחד, יפים אפילו יותר מהאחרים, אולי משום שיש בהם נימה חדשה, כואבת יותר.
"טקסי הערב", ספרו החמישי של ליאור שטרנברג, הוא ספר מסתורי, אפל מאוד, והאפלה בולטת במיוחד על רקע ספרו הקודם, "האור החם", שחגג את הולדת בתו הבכורה של המשורר. גם בספר
שירים רבים בספר הביכורים המרשים של שירה סתיו עוסקים באותה חווית יסוד – נטישת בית ההורים. זו חווית יסוד בחיי כולנו, יסודית כל כך שהיא מעלה על הדעת פסוקים עתיקים