ת.ס. אליוט, כל השירים
כשהתחלתי לקרוא שירה ישראלית בשנות ה-70 הבנתי עד מהרה שמעל לגיבוריה הידועים, זך רביקוביץ וכו', מרחף מי שנתפס בעיני כולם לגיבור גיבוריה, המקור לכל הטוב והיפה – משורר אנגלי ממוצא
כשהתחלתי לקרוא שירה ישראלית בשנות ה-70 הבנתי עד מהרה שמעל לגיבוריה הידועים, זך רביקוביץ וכו', מרחף מי שנתפס בעיני כולם לגיבור גיבוריה, המקור לכל הטוב והיפה – משורר אנגלי ממוצא
השירים הזעירים של מאיה בז'רנו, "הגרגרים" שלה, ממש שימחו אותי. הם צנועים במתכוון, החן שלהם נונשלנטי, התחושה היא שהם נזרקים לחלל העולם כמעט כלאחר יד, כמו פירורי לחם ליונים, בלי
ספר השירה האחרון שראה אור בכתר הוא "אינה דדה" הנפלא של יעקב ביטון, וכעת, אחרי כשנתיים וחצי, מתפרסם שם ספר שירה חדש – "חיי החול" של דניאל עוז. העובדה ש"כתר"
הגיליונות החדשים של "בינתים" ו"אלמנך" מבססים בסצינה הספרותית שני כתבי עת דומים למדי. שניהם כתבי עת "צעירים", אלא שמדובר בצעירים מזן מסויים מאוד. במערכת "בינתים" אפשר למצוא תלמידים לתארים מתקדמים
השאלה היא איפה להתחיל: במשורר הצרפתי הגדול פול ורלן, או במתרגם עמינדב דיקמן, שלמרבה השמחה לא התגבר על הפיתוי לעצב נוסחים עבריים לשיריו, והצליח. אולי בכל זאת נתחיל במשורר, שאת
לאה איילון פרצה לשירה הישראלית בתנופה גדולה אי אז בראשית שנות השמונים, והתקבלה בהתלהבות ובעניין. הפופולריות שלה (לא בקרב הקהל הרחב, כמובן – בסופו של דבר היא משוררת ששיריה קשים
לקח לי זמן לאזן בין התגובות השונות שעורר בי ספר הביכורים של עדי עסיס. שני מכשולים הפריעו לי, אחד מיותר ואחד מהותי. המיותר הוא הטקסט בגב הספר, שמהלל את עסיס
מאיה בז'רנו פרצה לשירה העברית באמצע שנות השבעים רכובה על כנפי "עיבודי הנתונים" שלה, שירים מסעירים, חושניים ואנרגטיים מאוד, שבהם היא מתחה עד לקצה אידיאל מודרניסטי מרכזי – את הרצון
ספרו החדש של מאיר ויזלטיר דומה לעץ גאה בשלכת: ענוג ועצוב. העלווה נשרה, ולכן הקווים, קווי הגזע והענפים – הפיכחון, צלו הנחרץ של המוות, חולשת השירה – פשוטים וברורים יותר,
חביבה פדיה קנתה לה בשנים האחרונות מקום מרכזי בקהילת הרוח והספר הישראלית. לפני כשנתיים היא פרסמה את המאמר "הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית" שהכריז על הצורך להדיח את
דוד אבידן היה בן אלמוות. הוא חי כבן אלמוות, כתב כבן אלמוות ומת כבן אלמוות – חסר כל, חולה ובודד. בעשור האחרון לחייו נפגשנו בעיקר במכולת השכונתית. גרנו באותן שנים
כששי דותן הוציא לפני כשלוש שנים את ספרו הראשון, "על קצה המותר", התעכבו המבקרים על שמרנותו כמשורר, ובכלל זה על נטייתו ללכת בתלם ולכתוב בצילם או בהשראתם של משוררים מבוססים
הרולד שימל, שספרו החמישי, "קש", ראה כעת אור, אולי אינו מוכר לקהל הרחב, אבל לאוהבי שירה עברית הוא מוכר היטב, בעיקר בגלל ששירתו מיוחדת ומקורית כל כך. הייחוד הזה מזכיר
החדשות הטובות הן שהירחון הספרותי עיתון 77 – שמופיע בסדירות מופלאה, כעשר פעמים בשנה, מאז 1977 – ממשיך להופיע באותו קצב גם אחרי מותו של המשורר יעקב בסר, מייסד הירחון
לספר הביכורים של שלומי חסקי יש שם נהדר – "האקדמיה ללשון מגומגמת". לגמגום, כלומר לבחירה בשפה "פגומה" כביכול, עילגת על פי הקריטריונים המקובלים, יש מסורת מפוארת בשירה המודרנית, וגם בשירה
לבנימין הרשב (הרושובסקי) מעמד מיוחד, פרדוקסלי, בהיסטוריה של השירה העברית. כחבר בקבוצת "לקראת" – חבורת המשוררים שהתרכזה בשנות החמישים סביב נתן זך – הוא נטל חלק במהפכה שהמניע העיקרי שלה
"יש חיות מוזרות ביער וגדולות" – כך, במלים היפות האלה, נפתח השיר הצלול והמוצלח ביותר בספרו החדש של המשורר הצעיר יהודה ויזן. ילד מרגיש ככה כשהוא חושב על סקס, על
שניים מהאבות המייסדים של השירה הישראלית – יהודה עמיחי ונתן זך – היו יוצאי גרמניה, ושניהם העניקו לנו מבחרים עבריים משירתה של המשוררת היהודיה אלזה לסקר שילר, שנולדה ב-1869 בגרמניה,