זיכרון תרבותי

בתולדות שירתו של ארז ביטון אפשר להבחין בשני גלים גדולים ומובחנים של יצירה, שמעניין לנסות להבין את הזיקה ביניהם. בגל הראשון, שהסתמן בשנות השישים ונמשך עד שנות השמונים, הניח ביטון

לפני כשנה וחצי פרסם המשורר והמתרגם שלמה אֲבַיוּ את "מעבורת בים השיש", מבחר ראשון בעברית מהשירה הטורקית החדשה, וכעת מתפרסמת אנתולוגיה חדשה בתרגומו, "לעולם לא ייתם העולם", מבחר ראשון בעברית

שירתו היידית של אברהם סוצקבר (1913-2010) היא אוצר בלום של חוכמה ויופי הממתין עדיין על מפתנה של השירה העברית. "בלום" בשני מובניה של המילה: מלא וגדוש, אך גם קשה לגישה,

לצד פריחת ההייקו העברי, שסיפרתי עליה לפני שבועיים, ניכרת בשנים האחרונות פריחה של ז'אנר נוסף ששוכן על גבול השירה וחותר להתייצב במרכז תשומת הלב: שירים או פואמות בפרוזה. מדובר ביצירות

יהיה מעניין לקרוא פעם, אולי עוד עשר שנים, ספר על תולדות ההייקו הישראלי. סביר להניח שספר כזה ימקם את התופעה בהקשרה הרחב, כחלק מנדידתו של ההייקו מיפן לאירופה ומשם לעולם

בין דוד בוזגלו, גיבור סרטו הנפלא של רפאל בלולו "שיר ידידות" שהוקרן לפני כשבועיים בפסטיבל דוקאביב, לבין ארז ביטון, חתן פרס ישראל הטרי שהשיר המצורף הוא שלו, מחברים הרבה קווים

עמיחי חסון – משורר צעיר, בוגר ישיבת ההסדר בעתניאל, עיתונאי, סטודנט לקולנוע – עסוק מאוד במורשת המשפחתית הכפולה שלו, האשכנזית-טריפוליטאית. במחזור "דיוקן משפחתי חדש" הוא מנסה למצוא סיפור שיחבר בין

מה הופך דווקא את ספר השירים ה-14 של נורית זרחי – "אררט" – לספר השירים היפה ביותר שכתבה אי פעם, לספרה הכי חכם, הכי מנוחם, הכי מכושף? מה גורם לקריאה

יש משהו מוצק וחשוף בספרו החדש של ישראל פנקס, חתן פרס ישראל ומהמשוררים המרכזיים בתולדות "דור המדינה" והשירה הישראלית בכלל, שחגג בינואר השנה יום הולדת שמונים. השירים אומרים לכאורה משהו

שמעון בוזגלו, שספר שיריו החמישי ראה כעת אור, ידוע לא רק כמשורר אלא גם כמתרגם מוצלח של שירה ופילוסופיה יוונית עתיקה. לקלסיקה היוונית השפעה ניכרת על שירתו, ולא רק לה

למיתוס ארבע האמהות נוכחות מרשימה בשירת הנשים העברית, אם כי מי שמשתמשים בו הם בעיקר גברים, כמו דן מירון, שפרסם ב1991 מאמר מכונן על תולדות שירת הנשים העברית, "אמהות מייסדות,

על רקע הפריחה הגדולה בשירה המזרחית, אפשר לשאול אם יש התפתחויות מעניינות גם בשירה האשכנזית, או שהאשכנזים ממשיכים להיצמד לזהויות אחרות: תל-אביבית, ישראלית, שמאלנית-חילונית, דתית-לאומית וכו'. לפחות הכללה אחת מסתמנת:

המשוררת עדי קיסר היא היוזמת של אירועי "ערס פואטיקה", ומעניין לעקוב אחרי הדרך שבה היא מתארת את המעשה. בראיון ליהודה נוריאל היא סיפרה שהרעיון, בראשיתו, לא היה פוליטי: "הרעיון לא

במבוא למבחר כתביו של המשורר האמריקאי עזרא פאונד (1885-1972), קובע עורך המבחר, יהודה ויזן, שפאונד הוא "המשורר הזר המשפיע ביותר על השירה העברית במחצית השניה של המאה ה20". זוהי הכרזה

את אוקטביו פאס (1914-1998), שמבחר משיריו ראה כעת אור בתרגום עברי יפה ומוצלח במיוחד של טל ניצן, מקובל להציג כ"גדול המשוררים המקסיקניים במאה העשרים". היו לו חושים פילוסופיים חדים לצד

ספר הביכורים המרשים של מי-טל נדלר מצרף אותה לסדרה משמעותית של משוררות ומשוררים צעירים שנותנים ביטוי לחוויה דומה – לתחושות קשות של ניכור ודחיה שמעוררת בהם המציאות הישראלית. אפשר להיזכר

באחרית הדבר שתרם ל"שלל" – מבחר מקיף משירת אמיר אור המתפרש על פני יותר משלושה עשורים – קובע רפי וייכרט שהתיחסותם של קוראים ומבקרים לשירת אור היתה לעיתים קרובות בלתי

יוסף עוזר הוא אחת הדמויות המרתקות בעולם השירה הישראלי. הוא מיוחד במינו – משורר חרדי שכותב שירה חילונית. כשקוראים את שיריו קשה לנחש שהוא חי חיים חרדיים. לכל היותר אפשר