את רובי שונברגר אני מכיר מאז שנות השמונים, כשערכנו יחד עם אלון אלטרס וחזי לסקלי את הגיליון היחיד של כתב העת "מקום". בבתי הקפה הספרותיים של אז הדביקו לארבעתנו את
המשורר פאול צלאן נולד ב1920 בצ'רנוביץ' למשפחה יהודית דתית דוברת גרמנית. שמו היה פאול פסח אנצ'ל. כאשר הוריו נעצרו ונשלחו למותם במחנה עבודה בטרנסיסיטריה ב1942, בנם לא היה בבית וניצל.
יש כאן משהו שדומה לתופעה – משוררים שהתחילו לפרסם בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, שקעו בשתיקה ממושכת בסוף שנות ה-80, ושוברים אותה דווקא עכשיו, כעבור יותר מעשרים שנה. מרדכי
את שיריה של ליאורה בן יצחק פגשתי לראשונה בגיליון 24 של "מטעם", כתב עת שחסרונו מורגש. משהו בחמשת שיריה שפורסמו שם היה מטריד, מסקרן, לא מפוענח. אפשר היה להבין שאלה
לפעמים אפשרויות שירה יוצאות דופן נולדות דווקא מתוך סוג של איטיות או דריכה במקום. משוררת כותבת בנעוריה שירה שמעוצבת על פי צווי האופנה האחרונים, שירה בת זמנה, אבל משהו גורם
יש דמיון בין ספר הביכורים המרשים של יונתן ברג, "מפרשים קשים", לבין ספר ביכורים מרשים אחר שראה אור לא מזמן, "לשון איטית" של שירה סתיו. שני הספרים מספרים סיפור חיים
קשה שלא להתרשם מייחודו ועוצמתו של הספר הדק הזה. המתרגם הוא ששון סומך, שנולד בעירק ב1933 למשפחה יהודית, היגר בנעוריו לישראל והפך לחוקר ומתרגם מרכזי של ספרות ערבית, והמשורר הוא
"אני לא רוצה ילדים / אני מבקשת פטור מחוקי האהבה" מצהירה ענת זכריה במחזור השירים "נעשה אדם", ובמקום אחר באותו מחזור היא כותבת: "אל תעשה לי ילד / מול תינוקות
שלושה ספרי שירה שראו אור לאחרונה עסוקים, כל אחד בדרכו, בניסיון להתוות, ובמובן מסויים גם לפרוץ, את הגבול המסתורי בין החיים והמתים. אני לא מתכוון לסיאנסים, העלאה באוב או תקשורים
אם מחפשים מושג שעוטף את פעלו הספרותי המגוון של דורי מנור, המושג הזה הוא פריון, שנלווה אליו הצל שלו: עקרות. הוא עוטף הן את פעלו כמשורר, כלומר את עקרונות היסוד
"טקסי הערב", ספרו החמישי של ליאור שטרנברג, הוא ספר מסתורי, אפל מאוד, והאפלה בולטת במיוחד על רקע ספרו הקודם, "האור החם", שחגג את הולדת בתו הבכורה של המשורר. גם בספר
בשלושים השנה האחרונות ראו אור בעברית ארבעה ספרי שירה של המשורר והמסאי הפולני זביגנייב הרברט, כולם בתרגומו של דוד וינפלד. כעת וינפלד כינס אותם לכרך אחד, הוסיף להם תרגומים חדשים,
שירים רבים בספר הביכורים המרשים של שירה סתיו עוסקים באותה חווית יסוד – נטישת בית ההורים. זו חווית יסוד בחיי כולנו, יסודית כל כך שהיא מעלה על הדעת פסוקים עתיקים
הילה להב היא משוררת ומוזיקאית, נגנית של חליליות וחלילים עתיקים, שהתחילה לפרסם בבמות מרכזיות בראשית שנות העשרים לחייה, בעיקר ב"מטעם", וכעת, בהיותה בת 26, היא מפרסמת את ספרה הראשון בהוצאה
ספרו השני של אלי אליהו מצטרף למגמה הולכת ומתרחבת בשירה הישראלית הצעירה: משוררות ומשוררים שהולדת בנם הבכור או בתם הבכורה מחוללת תפנית משמעותית בשירתם. משוררות ומשוררים תמיד הולידו בנים ובנות,
בספרה החדש של נורית זרחי מתחזקת מגמה שניכרה אולי כבר בספריה הקודמים, אך כעת היא זוכה לביטוי ברור ומגובש. זהו שינוי עדין אך משמעותי במימד הזמן של שירתה. את מקומו
אמיר מנשהוף כותב שירה אחרת, חדשה, והחידוש ניכר קודם כל במוזיקליות שלה. הוא משתמש בין השאר בריבוי של מקפים מחברים שתפקידם אינו דקדוקי אלא מוזיקלי: הם מצמידים זוגות וקבוצות של
הבמאי דוד לוין, אחיו הבכור של חנוך לוין, מפרסם שירה כבר שנים רבות, אך רק בעשור השמיני לחייו, כשנוסד כתב העת "מטעם" ולוין הבכור התחיל לפרסם בו בקביעות, הוא הפך