ספרו החדש של מאיר ויזלטיר דומה לעץ גאה בשלכת: ענוג ועצוב. העלווה נשרה, ולכן הקווים, קווי הגזע והענפים – הפיכחון, צלו הנחרץ של המוות, חולשת השירה – פשוטים וברורים יותר,
חביבה פדיה קנתה לה בשנים האחרונות מקום מרכזי בקהילת הרוח והספר הישראלית. לפני כשנתיים היא פרסמה את המאמר "הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית" שהכריז על הצורך להדיח את
בין שיריו של חזי לסקלי מתגנב ללא הרף מיתוס בריאה אכזרי: היה היתה פעם, לפני נצח או רגע, טעות גורלית, שגיאה איומה ונוראה, ששיבשה ללא תקנה את החיבורים המשמעותיים בנפש
לצד שני הרנסנסים הבולטים המנסים להתגבש לאחרונה בשירה העברית – רנסנס התודעה המזרחית ורנסנס החרוז של "הו!" – מתנהל פרוייקט התחדשות נוסף, אולי לא פחות משמעותי: רנסנס של שירה דתית
בספר המסות החדש שלו "על הפרסונה" כותב המשורר אורי ברנשטיין על הפער בין המשורר לבין הקול הדובר בשיריו. זוהי הבחנה שיש לה שורשים עמוקים בתולדות השירה, כמו שאפשר להיווכח משירו
חוה פנחס-כהן אוהבת להציג את עצמה כאשת ניגודים שאינה נוחה לתיוג: היא דתיה למחצה התומכת בהתנחלויות ואחת ממנהיגות הזרם שקורא להחזיר את השירה העברית אל מקורותיה הדתיים, אבל העיסוק האינטנסיבי
יש משהו מעורר השתאות בסיפור חייו ויצירתו של ג'רארד מנלי הופקינס, המשורר האנגלי הויקטוריאני (1844-1889), שכן כמעט כל פרט משמעותי בסיפור הזה כרוך בסתירות חריפות – חריפות עד כדי כך