אהבה

בין ספר שיריו החדש של יקיר בן משה לספרו הקודם מפרידה תהום – מצב הרוח שלהם שונה בתכלית. הספר הקודם, "תנשום עמוק, אתה נרגש" הוקדש לקושי הגדול של המשורר לאהוב

ענבל אשל כהנסקי ולורן מילק, שכל אחת מהן פרסמה לאחרונה את ספר שיריה השני, כותבות שירה מינית מאוד, שמחברת באופן שיטתי אלימות וכאב לעונג ותשוקה, ומנסה לעגן כאוס רגשי וגופני

"נופים חבושי עיניים", ספרו החדש של ארז ביטון, מתגלה מייד עם צאתו כאחד מספרי היסוד של השירה הישראלית, ובעצם של השירה העברית בכלל. ביטון עשה דבר דומה בשלושת ספריו הראשונים,

משוררים כותבים, זה מה שהם עושים, ואחת לכמה שנים הם בודקים אם הצטברו אצלם מספיק שירים ראויים לפרסום ומכנסים אותם בספר. זה לא חוק טבע, יש יוצאי דופן, אבל זה

יש משהו קשה ואלים בפתיחה של "מפה לפה" – הספר-פואמה, ובעצם שיר האהבה הארוך, שכתבה ענת לוין לאמה. אחד מפרקי הפתיחה של הפואמה הוא מין לקסיקון של אלימות הורית, והמילים

מה שבולט ב"הפרת סדר", ספר הביכורים של בעז יניב, הוא החיבה המופגנת שלו למפגשי אהבה ופוליטיקה או אלימות ויופי. נכון שמקובל לראות בשירה פוליטית ושירת אהבה ניגודים – אחת זועמת

קריאת כרך "כל השירים" של ע.הלל – כל שיריו "למבוגרים", להבדיל משירתו האהובה והמוכרת הרבה יותר לילדים – היא חוויה משונה, חידתית, לפעמים מתסכלת. מקוריותו וכשרונותיו הלשוניים של הלל ניכרים

לספר הביכורים של מיטל ניסים יש שם חד וחזק, "פרובינציאלית". השם נוגע באחד הצירים המרכזיים של שירתה: המרחק מתל אביב, בירת התרבות והשירה הישראלית. יש יסוד פיזי במרחק הזה אבל

טל ניצן קופצת קפיצות מסתוריות מספר לספר, ובספר שיריה החמישי, "להביט באותו ענן פעמיים", היא נוסקת ועפה. זה ספר מופלא – בוטח, מדוייק, חכם. המבנה שלו מושלם: שני מחזורים של

את השירים ב"הפסקה", ספר הביכורים של של מעין לוי בן סטון, אפשר לתאר בכמה צורות: אפשר לומר, למשל, שהם מציעים עיבוד שירי חכם ומדוייק ושל חומרים שהקהילה הספרותית נוטה להתעלם

"שנת חורף", ספר הביכורים של עירית כץ, הוא דוגמה מצויינת ליצירתו של פער בסיסי, אולי מכוון, בין תוכנו הממשי של הספר לאריזה היחצ"נית שלו. הספר מוצג כספר של מהגרת. עירית

שירה נולדת כאשר הגבולות הדקדוקיים שהשפה מסמנת – גוף ראשון, שני ושלישי, יחיד ורבים, נקבה וזכר וכו' – נמתחים ונפרצים. הטקסט נטען במוזיקה ובריבוי משמעויות משום שזהותו של הדובר מאבדת

במבט ראשון יש משהו קל ומתוק מדי, או רך ומלטף מדי, בשירי הביכורים של הילה אהרון בריק.  במבט שני הכל מסתבך, ועוצמתם של השירים נחשפת. בעולם פחות תקין-פוליטית אפשר היה

"אני לא רוצה ילדים / אני מבקשת פטור מחוקי האהבה" מצהירה ענת זכריה במחזור השירים "נעשה אדם", ובמקום אחר באותו מחזור היא כותבת: "אל תעשה לי ילד / מול תינוקות

כשאומרים על יצירת אמנות שהיא "בארוקית" מתכוונים לכמה דברים בבת אחת: ראשית, לכך שיש בה סדר ושיטתיות, שהיא בנויה לתלפיות, כמו תיאוריה מדעית או טיעון פילוסופי חריף ועמוק. שנית, לכך

שלושה ספרי שירה שראו אור לאחרונה עסוקים, כל אחד בדרכו, בניסיון להתוות, ובמובן מסויים גם לפרוץ, את הגבול המסתורי בין החיים והמתים. אני לא מתכוון לסיאנסים, העלאה באוב או תקשורים

לאור היה משורר משמעותי מראשית דרכו, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הוא הגשים כמיהה דו-משמעית שליוותה אותו תמיד, והצליח לכבוש את עמדת המשורר הסמכותי – משורר שהוא גם אב ומורה

"טקסי הערב", ספרו החמישי של ליאור שטרנברג, הוא ספר מסתורי, אפל מאוד, והאפלה בולטת במיוחד על רקע ספרו הקודם, "האור החם", שחגג את הולדת בתו הבכורה של המשורר. גם בספר