בניגוד למשוררי ספרד הגדולים שקדמו לו, כאבן גבירול או יהודה הלוי, יהודה אלחריזי (1165-1225) היה קודם כל פרוזאיקון, מחברן של מעשיות מחורזות המצייתות לכללי המקאמה הערבית הקלאסית, שידע לסחוף את קוראיו לסיפורי עלילה מלאי קסם והומור. ומכיוון שהיה סופר נפלא במיוחד – גם כעת, קרוב לשמונה מאות שנים אחרי מותו, יצירתו בפרוזה מעניקה לנו עדיין מופת נדיר ביופיו של סגנון עברי חי, גמיש, צלול, הדור ורחב אופקים.
למרבה הצער, המבחר מיצירתו של אלחריזי שראה אור זה עתה בסדרת "שירת תור הזהב" מחמיץ את העניין לגמרי, ובעצם מחמיץ את אלחריזי. הוא נוטל פרוזאיקון גדול והופך אותו למשורר לא רע (בכל זאת, אלחריזי) אבל לא באמת מעניין. ואיך עושים את זה? מתברר שיש לפחות שתי שיטות בדוקות להפיכת פרוזה גדולה לשירה בינונית, והמבחר משתמש בשתיהן.
השיטה הראשונה היא לכפות על אלחריזי את השטאנץ של סדרת "שירת תור הזהב", המתאים למשוררים ולא לפרוזאיקונים. משוררים נוטים כידוע לכתוב שירים רבים ומגוונים, ולכן יש טעם לערוך מבחר משיריהם הממויין על פי סוגות השירים או נושאיהם – קינות, תפילות, שירי ידידות וכו'. המבחר מיצירת אלחריזי, לעומת זאת, לקוח כמעט כולו מיצירה אחת בלבד – מ"תחכמוני", מחזור המקאמות הגדול שלו. בסופו של דבר אין כאן מבחר, אלא גרסה מקוצרת של יצירת פרוזה ארוכה. תחשבו למשל על הגרסה המקוצרת של ביאליק ל"דון קישוט": מה הייתם חושבים אילו ביאליק היה נוהג בה כמו במבחר שירים, ומסדר את פרקי הרומן על פי נושאיהם, מאפיניהם הרטוריים וכיו"ב?
נכון – "תחכמוני" אינו רומן אלא מחזור מקאמות. סדרן של המקאמות אינו חשוב, ודומה שאפשר לבלול אותן בלי לפגוע באפקט המצטבר של היצירה. אבל זה הרי חלק מהקסם – התנועה החופשית ולעיתים אף התזזיתית מעניין לעניין, בתוך המקאמות וביניהן, שמתאפשרת בזכות הווירטואוזיות הלשונית והסגנונית של אלחריזי. במלים אחרות: לאי הסדר יש משמעות. מילא לקצר את היצירה כדי להדגיש את מיטבה – זה הגיוני – אבל למה באותה הזדמנות נחוץ גם לפרק אותה לגורמים, ולנעוץ אותה בתוך סד דידקטי שמעוות את דמותה?
את זה אולי עוד אפשר היה לבלוע, אלא שהמבחר אינו מוותר על טכניקה אלכימית נוספת שהופכת זהב לקש, וגם היא קשורה להעדפה, אולי בלתי מודעת, של שירה על פרוזה. שירת ספרד, כידוע, זה עניין רציני – יש בה שירים דתיים, הגותיים, לאומיים, ולצידם שירי חשק ויין המוסיפים לה ניחוח אקזוטי. אבל מה נעשה עם מקאמות, כלומר עם מעשיות מופרכות נוסח אלף לילה ולילה? מה רציני בזה? זה כל כך "מזרחי", כל כך "אוריינטלי", כל כך… ערבי. אז מה עושים? דואגים שהרוב המכריע של המקאמות במבחר יהיה מהסוג "המכובד" – הרצאות דברים על עניינים שברומו של עולם, המשלות מעודנות וכיוצא בזה. מהמקאמות המדליקות באמת, לעומת זאת, בוחרים בקמצנות, ואת המעט שבוחרים דוחקים לקצה הספר – בעיקר לשער המכונה, איך לא, "הומור וסאטירה".
אבל הטעות הכי מרגיזה של המבחר אינה נוגעת להבחנה בין שירה ופרוזה. יש ב"תחכמוני" שתי מקאמות שעוסקות במישרין בתולדות השירה העברית. אחת (המקאמה השלישית) היא לכל היותר נחמדה, ואילו האחרת (ה-18) היא יצירת מופת, לא פחות מזה, בעיקר משום שהיא משכילה להציב את השירה העברית בספרד בהקשרים רחבים ומפתיעים – היסטוריים, גיאוגרפיים, תרבותיים ואסתטיים. אין אוהב של הספרות עברית לדורותיה – שירה, פרוזה, מה שתרצו – שליבו אינו מתרחב כשהוא פוגש במקאמה המופלאה הזאת. ומה עשתה מאשה יצחקי, עורכת המבחר? הכלילה את הנחמדה, ואילו את יצירת המופת, משיאיו של אלחריזי, השמיטה. למה? אולי היא לא באמת אוהבת את אלחריזי. כמחאה מצורף לרשימה קטע קצר הלקוח מהמקאמה המושמטת.
יהודה אלחריזי, מבחר בעריכת מאשה יצחקי, סדרת תור הזהב
תגובתה של מאשה יצחקי לרשימה (פורסמה ב15/8/2008 במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות).
בניגוד לקביעתו של אלי הירש, יהודה אלחריזי אינו פרוזאיקון. הוא משורר, ומשורר מעולה. אלא שבעוונותיו הוא כותב מקאמות, אחת הסוגות הפואטיות המפוארות ביותר בספרות הערבית,ויוצק לתוכן תכנים מגוונים. קשה לראות בשירי הצימודים המשוכללים שלו מלאכה של פרוזאיקון מומחה או של משורר בינוני, כדברי הירש. הוא בפרוש אינו בונה עלילת יסוד המשלבת בתוכה פרקי משנה, ובזאת יחודו. תבנית זו, שבה ניתן לראות את ראשיתו של הרומן הפיקרסקי העברי, היא נחלתם של כותבים אחרים, בני זמנו ומאוחרים לו, ואולם הדגם המשמש את אלחריזי הוא הדגם הערבי המזרחי – ספרו של אלחרירי. מכאן שההשוואה של הירש ל'דון קישוט' המקוצר או ל'אלף לילה ולילה' מגוחכת. כל קשר בין שתי יצירות מופת אלו לבין אלחריזי הוא מקרי בהחלט. מטרת הספר היא להציג לקורא את המשורר, אשף הלשון העברית, ואמן הפרוזה המחורזת, ולחלץ אותו מהשבלונה המקובעת של "מספר סיפורי הרפתקאות מלאי קסם והומור", כלשונו של הירש. האומנם המשורר (ואולי פרוזאיקון?) אלי הירש סבור שניתן להעמיד ספר זה ו"באמת לא לאהוב את אלחריזי", או שמא בפסיכולוגיית המעמקים עסקינן?