חיפוש

רפי וייכרט, שירים לדר

"שירים לדר" הוא ספר המכנס שירי אהבה עדינים אך גם חגיגיים מאוד, רוויי רגש, שכתב המשורר רפי וייכרט לבתו דר במהלך שלוש השנים הראשונות לחייה. יש משהו מפתיע בספר. וייכרט לא מתבייש להתייצב במשבצת האב המשתפך מרוב אהבה לילדונת שחדרה לחייו ומילאה אותם במשמעות, עדנה ויופי. נכון שאהבת אב לבתו הרכה היא עניין נפוץ, כמעט מובן מאליו, ולכן צפוי שיהיה משורר שיעניק לה ביטוי ישיר מפורש, אלא שבמסורת שירת הגברים הישראלית העמדה הזאת – עמדת האב המאושר והגאה, הסחרחר מאהבה – היא לא מקובלת, כמעט חתרנית, אולי אפילו נועזת.

שירת הגברים הישראלית מבוססת מאז מהפכת דור המדינה, מאז זך, אבידן או ויזלטיר, על רתיעה שיטתית מסנטימנטליות, כלומר מביטוי עודף, נמלץ או לא ביקורתי של רגש. אל הרתיעה הזאת נוספה מודעות חריפה לאמביוולנטיות ולחוסר היציבות של הלב האנושי, וחוסר אמון בכל נאמנות רגשית מופגנת מדי, המאיימת על חירותו או בדידותו של המשורר.

בניגוד למה שנדמה, עמדה אנטי-סנטימנטלית מתיישבת בקלות יחסית עם שירת אהבה רומנטית, בשל נטייתן המשותפת להדגיש את חולשתו של המשורר. הוא מתמקם בעמדת המאוהב, הנזקק, זה שאינו בטוח בכוחו – לפעמים אפילו בערכה של אהבתו – ולכן הוא נוטה להטיל ספק, ללבוש מסכות, להסתתר ולהתגונן. עמדה אנטי-סנטימטלית הולמת גם את שירת האהבה הפגועה שבנים כותבים להוריהם. קשה הרבה יותר לישב בין עמדה אנטי-סנטימנטלית לאהבה של אב לבנו או לבתו.

זה הזמן לחזור לוייכרט. שירת האהבה שלו לבתו היא שירת הלל, מסירות ואהבה חסרת גבולות, כזאת שאין בה שום צל של ספק או אירוניה. התוצאה היא שירה שגם אוהביה לא יוכלו להכחיש את אופיה הרגשני. יהיו כאלה שיראו בכך חיסרון, גילוי של נאיביות, אבל נדמה שאפשר להתייחס לאהבה הצלולה שוייכרט מעצב בשיריו דווקא כאל אתגר, שבהתמודדות איתו יש התרסה כנגד חלק מהמוסכמות של שירת "דור המדינה".

על מנת לעדן את רגשנותם של השירים, מחליף וייכרט את מסכות הספק והאירוניה במסכות מהסוג ההפוך – כאלה הלקוחות ממסורת שירת האהבה האבירית, שבה המשורר חותר לגשר על הפער בין  יופיה הקורן של גבירתו לבין ליבו החרד, המיוסר והשביר. שיריו של וייכרט מכוונים לעתים קרובות ליצירת מתח דומה בין התום והטוהר של דר, שמאירים את העולם כולו, לבין ליבו של אביה, שכמעט נעתק ממקומו מרוב דאגה והודיה. לפעמים הדימוי שהוא מוצא קולע במיוחד, כמו בשיר שבו דר וליבו של המשורר מדומים למחט מצפן שאיבדה את הצפון – היא בשל חופש התנועה הילדותי שלה, הוא בשל אופיה המתמגנט או המתחשמל של אהבתו.

בדרך כלל וייכרט מצליח להטעין את אהבתו האבהית בחשמל בלי לאבד את הכיוון, אבל לפעמים משהו מתפספס והשיר מתמלא צללים. זה קורה כאשר אהבתו חושפת תווים של קנאה או פחד נטישה, למשל: כאשר הוא מבטיח לבתו שיצפה בה תמיד, כמין רוח רפאים, "מחלונות, משולחנות, מכתלים," או מסביר לה שלעולם לא תמצא אהבה שלמה כאהבתו, ולכן אין סיבה שתחפש אהבה אצל זרים. ברור שיש צדדים בעיתיים כאלה גם באהבת אב, אבל דווקא כאן היתה נחוצה לוויכרט קצת יותר נכונות להטלת ספק או לאירוניה עצמית, ועל אלה, כאמור, הוא מעדיף לוותר.

השיר המצורף יוצא דופן בין שירי הספר דווקא משום שיש לו שוליים דקים של אירוניה. הוא היחיד שמופיעה בו במפורש אמה של דר, ואולי בזכותה המשורר מרשה לעצמו להירגע, להתבונן בעצמו לרגע מבחוץ, לגלות שיש קצת סדר בעולם, ושלשמחתו הוא מוצא את עצמו בתוך הסדר הזה ולא מחוצה לו.

weichert-dar

רפי וייכרט, שירים לדר, קשב לשירה

תגובתו של מאיר ויזלטיר (פורסמה ב-6/11/2009 במוסף הספרות של ידיעות אחרונות).

אלי הירש בא לשבח את השירים שכתב רפי וייכרט לבתו, ובוחר לעשות זאת בדרך הקלה – על ידי הנגדה חפיפית לשלושה משוררים מקודמיו – זך, אבידן והח"מ. מניסוחיו של הירש לא ברור אם השלושה סתם לא כתבו שירים אוהבים לבנותיהם או שלא יכלו לכתוב אותם באשמת הפואטיקה המודרניסטית הפוסט־רומנטית שלהם, אליבא דאלי הירש. תוך כדי כך הוא מאחיד את שלושת המשוררים־הקורבנות הללו, טורף אותם בדייסה אחת, כאילו הייתה להם אי פעם פואטיקה משותפת, אחידה ומוסכמת לגבי נושאים ביוגרפיים או בכלל.

האמת היא שזך ואבידן היו בעלי עמדה מתוסבכת כלפי כתיבה ביוגרפית בכלל – אם כי נקל למצוא אצלם הבדלים גם בעניין זה, ולא משתלם להיחפז לזרוק אותם לשק אחד. אבל, באשר להתנזרות הגמורה שלהם מן המוטיב של המשורר הכותב אל בתו – הם נהגו כך מהטעם הפשוט שלא היו להם בנות. אשר לי, דווקא כתבתי לפחות חצי תריסר שירים הפונים אל בנותיי (ואפילו אל בנותיהן) או מתייחסים אליהן ישירות. הירש פשוט שכח זאת. זיכרון טוב מדי מפריע לבחוש הכל לתוך דייסה אחת.

והיו כמובן משוררים אחרים שכתבו שירים לבנותיהם. הם רלוונטיים לנושא הרבה יותר מזך ומאבידן. על כל פנים, העובדה ששיריו של רפי וייכרט לבתו אכן נבדלים משירי קודמיו אינה הפתעה מרעישה. להיפך, היה מוזר אילו דמו להם יותר מדי.

2 תגובות

  1. זה פקה פקה . שירה אישית כמו אלפי טקסטים שנכתבים היום מהמקום הזה של האני והאני והאני. הבעיה של הטקסטים האלה שהם לא מגיעים לשום מקום הם נשארים בחסות האני.
    אין צורך להשוות עם משוררים כאבידן וזך ומשוררי עבר אחרים לא רק בגלל שלא היו להם בנות, או כן היו, הגישה האבהית הפתוחה והחובקת התפתחה בעשור האחרון בעיקר, עם השינוי המזערי במעמד הנשים בישראל ובהזדהות של חלק קטן מהגברים עם התופעה, גם מתוך כבוד כלשהו שרוחשים הורים לצאצאיהם הבנות, כי פעם, מה לעשות, הורים היו כועסים אחד על השני מאוד כשנולדה להם בת, היה עדיף תמיד בן, היום זה קצת השתנה. לגבי השיר של וויכרט המופיע למעלה הוא נכתב מתוך גישה לכאורה נאיבית וריגשית הגורסת שיש גם תום בעולם הזה. במיוחד כשהוא נולד. כך גם הכתיבה שלו לכאורה, אלא שבכך אין השיר הזה מבשר דבר זולת היות הגישה הזאת , הנאיבית, עניין נפוץ בימינו. אין פה חידוש כלשהו ברמת הטקסט, לא מבחינה רעיונית ולא בביצוע הלא משוייף שלא ברור לאן הוא פונה לילד או לאדם מבוגר. זוהי התרגשות מהאהבה שזה דבר נחמד אבל בשום אופן לא אמירה מחדשת או יצירה מקורית כלשהי שניתן להגדירה "שירה".

  2. להגל.
    השיר של רפי הוא "שירה" (ואני לא נכנס כאן להגדרה הרמטית) שכן הוא מצליח לעורר את הלב. חיפוש אחר משמעות רעיונית, אחר ביצוע משוייף או אמירה מחודשת מתאים יותר לקונצרט מורכב ווירטואוזי או מליצות ספרותית מאשר לשירה במובנה הבסיסי, הראשוני. מה היו לאה גולדברג, עמיחי או סומק ללא הפשטות הזו, הנאיביות הזו ו"חוסר התחכום" הזה? ביום בו שירים כמו הנ"ל יפסיקו להיחשב כ"שירה" הרי שנפסיד כולנו מאותו תום שאתה מבקר בקלות (ודי בקלות הדעת). מה רע בגישה נאיבית? מה חסר בהתסכלות אישית על העולם? מדוע תמיד אנו שואפים למשהו נוסף פרט למה שהשיר מתאר בעצמו? הנ"ל הוא שיר במלא מבן המילה דווקא בשל הצניעות, הישירות, הפשטות והעומק שנובע מכל אלה יחדיו. הוא שיר שכן הוא חוגג את מה שישנו. וחבל שלא רבים רואים זאת..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *