כששי דותן הוציא לפני כשלוש שנים את ספרו הראשון, "על קצה המותר", התעכבו המבקרים על שמרנותו כמשורר, ובכלל זה על נטייתו ללכת בתלם ולכתוב בצילם או בהשראתם של משוררים מבוססים כעמיחי או ויזלטיר. הם נגעו בתכונה הבולטת ביותר של שיריו – הזהירות או הסולידיות – שגורמת לו להיות מין משורר-תלמיד, הכותב מצד אחד שירים הדומים להערות שוליים, מחוות או הדים לשיריהם הידועים של אחרים, ומצד שני שירים צנועים וממוקדים, כאלה שלא מתיימרים להגביה או להרחיק יתר על המידה, ודווקא כך מצליחים לגעת ביעד: שיר טוב.
רפי וייכרט אהב את הספר ההוא, דפנה שחורי פחות. למרות חילוקי הדעות ההסכמה ביניהם היתה רחבה: שניהם הסכימו שדותן משורר סולידי מאוד, ושניהם הסכימו שהמבחן שעליו לעמוד בו הוא מבחן המקוריות. וייכרט חשב שדותן מקורי למרות שמרנותו ולכן עודד ושיבח, שחורי חשבה שלא ולכן הסתייגה.
כעת רואה אור ספרו השני של דותן, ומוכיח ששניהם במידה רבה צדקו. בספר החדש יש אולי קצת פחות מחוות מפורשות לשירים של אחרים, אבל נטייתו הבסיסית של דותן נותרה כשהיתה – לכתוב שירים צנועים וממוקדים. תרומתי הקטנה לדיון על שירת דותן היא לנסות לשכנע שאפשר להתבונן על שירתו מזווית נוספת: לא מבעד למבחן המקוריות אלא מעבר לו.
רוב ספרי השירה שרואים אור הולכים בתלם, ובעצם מחקים, לעתים קרובות בבלי דעת, שירים של אחרים. אני לא נוטה לכתוב על ספרים כאלה. כרוב המבקרים (קשה להאשים אותי במקוריות מבחינה זו) אני מחפש את החדש והמפתיע. ואף על פי כן שיריו של דותן עוררו בי חיבה ועניין מהרגע שהתוודעתי אליהם. השאלה היא מה מקורה של החיבה הזאת.
והנה התשובה המהוססת: נדמה לי ששירת דותן רומזת לתרבות שירה שונה מזו שמקובלת היום – תרבות רגועה ואיטית יותר, שלא מנסה לפרוע במסורת או להמציא אותה מחדש (כמה פעמים כבר אפשר לעשות את זה?) אלא לעשות דווקא את ההפך: לקוד לה קידה, להצטרף אליה, אולי אפילו לזקק אותה. הגישה הזאת הרבה יותר מקובלת ממה שנדמה, ובעצם זה מה שהניע משוררים רבים וטובים בכל הזמנים – הרצון להצטרף למשהו גדול לאין שיעור מהם שנולד לפניהם וימשיך לצעוד אחריהם. יתרה מזאת: במסגרת המשבר שהשירה הישראלית מצויה בו בעשרים השנה האחרונות, גישה סולידית כזאת (שיש המכנים בטעות "מודרניזם", פשוט משום שמודרניזם הוא המסורת הכי מובהקת של הורינו והורי הורינו, אם כי מדובר כמובן באנטיתזה של המודרניזם), הולכת ונעשית נפוצה ומשמעותית יותר, ומשוררים רבים עסוקים בדיוק בזה – לא באיזה רצון למרוד במסורת השירה הישראלית, אלא ברצון לאשר ולחזק אותה, להתנסות בה, ואולי אפילו לתרום לה תו קטן נוסף.
מה שמייחד את דותן, והופך את שירתו לבולטת למרות שאי אפשר לקשור כתרים למקוריותה, היא מודעות כנה, שלמה עם עצמה, לשמרנותו, מודעות שפוטרת אותו מן הצורך לשלם מס מיותר לקלישאת "המרד במסורת". הוא לא מורד אלא מאשר ומעדן את הקיים, או לפחות הבט מכריע מאוד בקיים, וההבט הזה הוא הניסיון המוכר כל כך לכולנו, למצוא שיווי משקל בין הצורך בשפיות, כלומר באהבה, משפחה, תפקוד חברתי סביר, מסורת יציבה וכו', לבין אחת מאמונות היסוד הבעייתיות ביותר שלנו – האמונה במרכזיותו של היחיד, בגבולותיו, בבדידותו הגורלית. הוא כותב שירים מכל הסוגים: שירי אהבה ושירים פוליטיים, שירים משפחתיים ושירים ארס-פואטיים, אך בכולם חוזרת אותה תבנית יסוד, שהופכת גילויים של בדידות, של ניכור והתבצרות בגטו או בבונקר הפנימי, לעדות חריפה לצורך שלנו ברצף, בקשר, בציר חורק שיחבר אותנו זה לזה.
שי דותן, אחר כך אני מוחק, עם עובד
- רשימה של אורי הולנדר ב'הארץ'.
- אילן ברקוביץ על הספר ב'הארץ'.
- שי דותן באתר כתובת – מקום לשירה.
- מאמרים של שי דותן.