הדבר הבולט ביותר ב"פעמון", ספרה השני של אורין רוזנר, הוא מבטה החודר, הרואה-כל, החכם כל כך, של המשוררת. השירים היפים ביותר בספר הם שירי אהבה שבהם המשוררת מתבוננת בבן זוגה הישן לצידה במבט חוקר, אולי אפילו ספקני, ודווקא מתוך העמדה הזאת, עמדת הרואָה ואינה נראית שצופה בגבר נראֶה ואינו רואֶה, אהבתה אליו גואה: "לראות את הנער/ שהאמין שאף אישה לעולם לא תאהב אותו/ שעירומו מעורר בעתה// זוחל משריון הגבר/ משתין/ וחוזר למיטה." לפעמים המבט חובק לא גבר ישן או סהרורי אלא גבר שמגיע לאורגזמה, וגם אז יש בו משהו רך להפליא, בעיקר כשרוזנר מעמתת את גן העדן המיני של האוהבים עם גן העדן הקדם-מיני של ספר בראשית, ומוסיפה: "הגן גומר כמו נער, יופיו שפוך לבטלה עד הבוקר, כמוס ונכלם, חרישי" – דומה שהעולם כולו, ובתוכו הגן, הזרע והנער, שפוכים לבטלה על הסדין.
כשקראתי את השירים האלה לא יכולתי שלא להיזכר במבט דומה – המבט הגברי בעירום הנשי, שמילא מוזיאונים ברחבי העולם בציורים מהוללים שהפכו בשנים האחרונות, עם התרחבות התודעה הפמיניסטית, לשנויים במחלוקת. צד המציצני והכוחני שלמדנו לזהות במבט הגברי ההוא אינו נעדר ממבטה של רוזנר, אבל היא מודעת לו ולתולדותיו, והמודעות מעניקה לו איפוק ודיוק שמניבים יופי ורוך.
אלא שבשירים נוספים בספר, לא פחות בולטים, הרוך לא נעלם לגמרי אבל מתחבר למשהו הרבה יותר רב משמעי. למשל בשיר "בשעת צהרים", המתאר היתקלות בין גבר שמאונן בציבור, אם כי בקרן זוית, ספק הומלס מבולבל, ספק אקסהביציוניסט, לבין אישה שצופה בו. הרגע המשמעותי ביותר בשיר הוא הרגע שבו מבטיהם נפגשים: "והחיוך על פניו כשהבחין בי,/ כאילו נעשינו אחד." השיר מתאר לרגע את האישה כקורבן – "רציתי לעקור את עיניו ואת עיני" – אבל חוזר מייד לעמדה הרבה יותר סבוכה דווקא משום שהיא יותר מאוזנת: את האקסהביציוניזם של הגבר, שהיינו רוצים לגנות מכל וכל כדי לשמור על הסדר הציבורי, הוא מחבר לשיתוף הפעולה המציצני של האישה כאשר היא מספרת: "עין חדשה נפקחה בבטני –/ עפעפיה מדגדגים בתחתית הבטן,/ מברישים את בדידותי,/ עין חתול דולקת/ רואה בחשכה/ משחרת לטרף ולחום/ ולפורענות ולסליחה."
איך נבין את השיר הזה? אני מניח שיהיו קוראים שיתענגו עליו פשוט משום שהוא קורא תיגר על ההבחנה בין תקין ובלתי תקין (פוליטית, פואטית), אבל דווקא קריאה כזאת עלולה להחטיא את עוצמת השיר, את צידו המכוון היטב, השקול, המחושב. קשה לשכוח שזו המשוררת עצמה, ולא איזה גבר אלמוני, שחושפת אותנו לאירוע האקסהביציוניסטי, ושאנחנו, הקוראים, הם מי שנלכדים בפוזיציה המציצנית, אולי בלי שנרצה. ובלי שנתייחס למניפולציה המשוררית הזאת ברצינות וננסה להבין את מניעיה – השיר יוחמץ לגמרי.
אז איך מצדיקים את הצורך הזה, לקרוא תיגר על ההבחנה בין טוב לרע, שחוזר בדרגות שונות של חריפות בשירים נוספים בספר, רבים מהם בשער האחרון, המוקדש לנקודת המבט של הדור השלישי לשואה? אפשר לחשוב על שני סוגי הצדקה: כזאת שתציג את שירתה של רוזנר כטכניקת התמודדות עם טראומה אוטוביוגרפית, התובעת מהמשוררת להחלץ מעמדת הקורבן לטובת עמדה מוגנת יותר, של רואה ואינה נראית; וכזאת שתציג אותה כשירה ביקורתית, שמטרתה אינה לטשטש את ההבחנות השגורות בין ראוי ובלתי ראוי אלא להעמידן למבחן. לשני סוגי הפרשנות אפשר למצוא חיזוקים בשירי הספר, אבל דומה ששניהם מחמיצים את העיקר: את הצורך של רוזנר להתיצב בדיוק שם, על הגבול בין טוב לרע, תשוקה ואימה, אהבה ואלימות, ולבדוק לאן ועד כמה היא יכולה להתרחק משם, כמשוררת ואולי לא רק כמשוררת.
אורין רוזנר, פעמון, הקיבוץ המאוחד
- לרשימה על 'גורי רוח'.