לספרה החדש העניקה נורית זרחי שם כה יפה, "דוגמת העולם". כולנו מכירים את הדוגמה הזאת, המקצב הזה, ההדפס על האריג שהעולם עשוי ממנו – יום ולילה, אור וחושך, חיים ומוות, זיכרון ושכחה. התבנית הזאת, על הכפילויות המהדהדות בה, התחדדה בשירת זרחי כבר בספרה הקודם, "ואת?", ומה שהבליט אותה פתאום, מה שסילק שכבות של ערפל ודיאלקטיקה שכיסו עליה, היה חילוף משמרות בלב שירתה – שיריה הפכו משירי אהבה, או בעצם שירי אי-אהבה, כלומר שירים שעוסקים בקושי הגדול לתמרן בין הריאליזם המפוכח של הבדידות לסוריאליזם הפרוע של הכמיהה לזולת, לשירי חיים, כלומר לשירים שעוסקים בקושי הגדול לחיות תחת צילו של המוות. וקשה להפריז בעוצמת השינוי הזה, כי המוות מאיים על הכל, ובכלל זה על עצם האפשרות לכתוב שירה, או במילים אחרות – הוא מאיים על המקלט הבטוח האחרון מפני הבדידות: ממלכת השפה והדמיון.
כשהמוות מטיל את צילו, ההרגשה היא שהשפה נוגסת בשפה והדמיון בדמיון, וכדאי לקרוא בהקשר זה את צמד השורות שחותם את השיר שהעניק לספר את שמו: "מי יבחין בין חיים ודעת, כשהמוות/ נוגס בדוגמת העולם?" ברור שהמוות נוגס בדוגמת העולם מתוכה, מבפנים, מאיים לפעור בה חור ולפורר אותה עד שתיעלם. אבל לא פחות משמעותי הוא האיום הנוסף שמתנסח בצמד השורות הזה, לא על דוגמת העולם בכללה אלא על היכולת להבחין בין חיים ודעת (או בין הוויה ותודעה) – ההבחנה שהיא מקורן של כל הכפילויות האנושיות.
רק בעקבות השיר הזה קלטתי מה הופך את גן העדן הבראשיתי (בניגוד לגן העדן של אחרי המוות ואחרית הימים) למקום של חיים: ההבחנה בין שני העצים, עץ החיים ועץ הדעת. זה לא אותו עץ, ולחיות פירושו להיקלע למרחב שיוצר הפער ביניהם, להתענג על חיים לא לגמרי מודעים לעצמם, ועל ידיעה החורגת מגבולות מה שחי כאן ועכשיו – זיכרון, דמיון, הכללה, ביקורת, תקווה. מי רוצה לחיות בגיהנום שבו חיים זהים לדעת? שבו אי אפשר לדעת משהו בלי לחיות אותו עד תומו, ואי אפשר לחיות משהו בלי לדעת אותו עד תומו? גיהנום כזה הוא נורא ממוות, והוא ממתין לנו מן הסתם בגן העדן הלא נכון, יחד עם זועות כמו בשר שור בר ושומן לוויתן.
כפילות החיים והדעת מציצה מכל פינה ב"דוגמת העולם", ובגילוי שלא מדובר במכשול או באויב אלא במקור החיים, תנאי לחיים, יש נחמה. יש לכפילות עומק. פתאום הבדידות פחות בודדה. נמצא התחליף לחיים בזוג: חיים במרחב שבין המשוררת לעצמה. מה גם שיש מרחבים אנושיים – אימהיים, סבתאיים – שהכפילות קשורה אליהם באופן הדוק. שהרי זה אחד מיתרונות ההורות: לאפשר לנו להתענג על הכפילות בעודנו מתגברים עליה, בלי שנלך לאיבוד בתוכה. כמו בשיר הנפלא שמצורף לרשימה: "נטיביטי" (כלומר לידה בכלל ולידת המשיח בפרט) שבו מעידה המשוררת: "לרגע הייתי חפה מכפילות", ומתכוונת לרגע שבין פחד מוות לשיבה לחיים, אך לא שלה עצמה אלא של בתה שנולדה זה עתה.
שירי פחד המוות של זרחי הם מופלאים בגלל שהיא לא מעמידה פנים אפילו לרגע. היא לא מתיימרת "להשלים" עם המוות, ומבינה שההתרסה נגדו חיונית וחסרת תוחלת גם יחד. הוא לא רק מבהיל מאוד, הוא גם תובעני להחריד: מחייב חשבון נפש בלי לאפשר סגירת מעגל, ותובע לסלוח ולבקש סליחה בלי להבטיח שהסליחה תתקבל. אי אפשר להעמיד פנים כשהגורל משחק אתך פוקר, מסבירה זרחי בשיר "שח או מט". כל מה שאפשר לעשות זה לצרוח עליו "ס'תלק מפה", ולגלות שחזרת כמו תוכי על מה שהוא אמר לך.
נורית זרחי, דוגמת העולם, אפיק.
- לרשימה על "עשב הזמן".
- לרשימה על "עצמות ועננים".
- לרשימה על "הליום".
- לרשימה על "אררט".
- לרשימה על "ואת".