מאז שאני זוכר את עצמי (או ליתר דיוק: מאז שנעשיתי משורר צעיר) אהרן שבתאי מילא תפקיד מכריע בהתפתחותי ככותב וכקורא שירה, ובעצם לא רק בהתפתחות שלי: משוררים צעירים נהו אחריו מאז ומתמיד והסתופפו סביבו כבר אז, בשנות השבעים והשמונים, כשהוא עצמו היה משורר צעיר למדי, שתו בצמא את נאומיו הפואטיים הדחוסים ואת תרגומיו מיוונית עתיקה, קראו בתדהמה את שיריו הפרועים ובעיקר ראו בו מורה, ממש מורה הלכה. אף אחד לא העז לכתוב כמוהו, אבל רבים נמשכו אל השילוב המיוחד שהפך אותו למשורר בולט כל כך: מצד אחד של מחנך הדורש מתלמידיו ומעצמו נאמנות לערכים תובעניים למדי מבחינה ספרותית וחברתית – זיכרון תרבותי ארוך שמוביל עד יוון העתיקה או חז"ל, חיי משפחה המבוססים על נאמנות חסרת פשרות, ובערוב ימיו גם צדק כמו-מרקסיסטי – ומצד שני של משורר אוטוביוגרפי חשוף לחלוטין, שלא מצליח להתגבר על הצורך לספר את האמת וכל האמת על עצמו, ולהוכיח שוב ושוב שאפילו הוא, בעיקר הוא, לא מצליח לעמוד בסטנדרטים שהוא מציב לעצמו ולאחרים כמחנך. להפך: יש לו צורך מתמיד לפרוע בהם, או לפחות להחליפם מדי פעם.
הדוגמה הידועה ביותר למתח הזה שבין שבתאי כמחנך קפדן ושבתאי כגבר בעל חסרונות התגלה בכמה מספריו האהובים ביותר, כ"אהבה", "גירושין" ו"זיוה": בשלושתם התברר שכוהן המשפחה הנלהב, שכתב לרעייתו קולין את השורות "אנחנו גרים כאן/ שנינו גבר ואישה/ בלתי מתגרשים" והתחיייב בפניה לכתוב אך ורק "על קשרים קדושים, על אהבה ועל נאמנות", לא רק שינה את טעמו והתחיל לכתוב שירי פרידה או מזמורי תשוקה החורגת מתחום הנישואים, אלא גם טרח לחשוף את עצמו כמי שדרכו להשתחרר מחיי המשפחה שהתחילו להעיק עליו היא לפצוח בחיזור נואש דווקא אחרי אחותה של אשתו, שכונתה בשיריו ד'. מחסיד נלהב של משפחתיות טוטאלית הפך שבתאי למי שמוכן לפרוע בחוקי המשפחה הבסיסיים ביותר. במבט לאחור מעניין לציין שדווקא שירי התשוקה האובססיבית לד' התקבלו באהבה על ידי הממסד הספרותי – כולם שמחו לשמוע ששבתאי "נרפא" סוף סוף מ"מחלת המשפחה" שנחשבה אז למין חטא – ולעומתם שירי האהבה המופתיים שכתב מאוחר יותר לעורכת הקולנוע זיוה פוסטק התקבלו מתוך הסתיגות, ורבים מטהרני הספרות של אז ראו בהם שירים "גסים" או "בוטים" מדי. ואולי אפשר ללמוד מכך משהו על מוגבלותם וצביעותם של ממסדים ספרותיים באשר הם.
הסתירה הזאת, בין שבתאי המחנך, שבז לשירה שמקדשת את האגו, ושבתאי המשורר ההיפר-אוטוביוגרפי, שלכבוד כל אישה חדשה שהוא מתאהב בה משנה לגמרי את ערכיו ושירתו, היא שהפכה אותו לדמות מרכזית כל כך בשירה הישראלית, ויותר מזה: לגבר שמילא תפקיד משמעותי במעבר משירה שנשלטת רובה ככולה על ידי משוררים גברים לשירה שהולכת ונכבשת על ידי משוררות נשים. כי הסתירה לא היתה באמת סתירה: מבעד לכל השינויים האידיאולוגיים והפואטיים הדרמטיים שניכרו בשירתו של שבתאי לאורך השנים – ממשורר ימני שמשתתף בפולחן ההערצה לבגין למשורר אולטרא-שמאלני, או ממשורר שכותב שירת חצץ פרגמנטרית למחברן של סונטות אהבה דבשיות וכך הלאה – ניכרת עקביות אחת: שבתאי תמיד העמיד אישה אהובה במרכז שירתו, וכתב שירים ששיקפו התמסרות נטולת סייגים לנסיכת ליבו.
ההתמסרות הזאת הבליטה מאוד את ייחודו, שכן בניגוד למשוררים גברים משפיעים אחרים בני דורו כמו זך, אבידן או ויזלטיר, שתמיד ביטאו רתיעה מפני מחויבות זוגית ומשפחתית, ויחסם לנשים, גם לנשים אהובות, היה לכל היותר אמביוולנטי, שבתאי תמיד אהב בכל ליבו, והיה מוכן ללכת דרך ארוכה למען האישה שאהב – לעצב את עצמו בדמותה ועל פי ערכיה, לראות בה מופת ולסמן את עצמו כנביאהּ: להיות נביא המשפחה בימיו עם קולין ברוצקוס, או נביא השמאל הרדיקלי בימיו עם טניה ריינהרדט. במילים אחרות: הוא לא הסתפק ב"זכות הגדולה לומר לא" מבית מדרשם של זך וממשיכיו, אלא לימד שמשורר נבחן דווקא ביכולתו לומר כן – כלומר בנכונותו להשתנות ולהתמסר – ובדרך זו הפך למשורר האהבה הגדול של זמנו. היתה זו האהבה שאיזנה בין שתי המגמות המתנגשות של שירתו – הפדגוגית, שאפשר לכנותה גם "המסגבירה", והמגמה שכיניתי היפר-אוטוביוגרפית: הוידויית, המתרסקת, החשופה. והכישרון הזה, לכתוב שירי אהבה, הוא שהעניק לו מעמד של חוליית מעבר חשובה בין שתי המסורות: מסורת השירה הגברית בעיקרה שממנה הגיח, ומסורת השירה הנשית בעיקרה שלתוכה צמח.
ועוד מילה חשובה בזכותו. מבחינה מסויימת שבתאי הוא הממשיך המשמעותי ביותר של משוררי השמאל החלוצי ושירת ארץ ישראל העובדת. הדבר ניכר בין השאר בחשיבות הרבה שהוא ייחס תמיד לדימויים חקלאיים והתישבותיים (המשותפים לקולוניות יווניות עתיקות או ציוניות) ולערכים אופיניים כמעשיות והסתפקות במועט. דווקא משום כך חשוב לשבח את התעקשותו להתנכר שוב ושוב לשמאל הציוני כמעמד פריוולגי. מבחינה זו אהבתו לבגין בשנות השמונים לא היתה שונה במיוחד מההתרסה השמאלית-רדיקלית שלו בשנות האלפיים: זו גם זו היו דרכו לבטא בוז כלפי קהות החושים הנרקיסיסטית שהשתלטה על אלה שהתמכרו לדימוי העצמי שלהם כ"מלח הארץ".
